יום זיכרון ללא קבר: תחזירו לנו את התקווה - ולי את אבא

ארצה להתחיל בבקשת סליחה, אין בכוונתי לפגוע בזכרם של קורבנות השואה, נופלי מערכות ישראל ונרצחי פעולות איבה. בבוקר 7 באוקטובר יצא אבא שלי מבית הורי כחבר בכיתת הכוננות של קיבוץ ניר יצחק במטרה אחת ויחידה, להגן על הבית. במשך שעות ארוכות, אבא שלי, לצד חברי כיתות הכוננות, לחמו באומץ וגבורה יוצאי דופן, לבדם, מול אלפי מחבלים צמאי דם.

לאחר שבעה חודשים, יום לאחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה (2024), הקצינים הגיעו גם לדלת משפחתי. אבא נהרג באותו בוקר ארור וגופו מוחזק בעזה. התקווה שלנו התנפצה וקיבלנו תואר חדש: "משפחה שכולה". קיימנו טקס פרידה ובזמן יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ישבנו שבעה על אבא, שמת כבר חודשים אך אין לו קבר - כי הוא חטוף.

אני לא מאמין שעברה שנה שלמה ואנחנו עדיין עומדים פה ומתחננים להחזיר אותם.

בילדותי חונכתי על ערכי היסוד של המדינה והצבא; בראשם: "לא משאירים פצועים בשטח". באותו הבוקר אבא שלי יצא להציל חיים! מתי הוא ועוד 58 חטופות וחטופים יחזרו? איך זה הגיוני שהם כבר שנה וחצי לא פה? איזה עצמאות יש להם ובלעדיהם? מה קרה לערכי המדינה עליהם גדלתי וחונכתי?

80 שנים חלפו מאז הפרק האפל ביותר בהיסטוריה של יהודים בגולה ואז הגיע 7 באוקטובר. אני, כמו אזרחים רבים במדינת ישראל, לא יכולים להתעלם מהמציאות המצמררת בה ההיסטוריה חזרה על עצמה ואויב נוסף ניסה להשמידנו.

מדינת ישראל נוסדה לפני 77 שנים תחת ההבטחה להיות בית בטוח לכלל היהודים באשר הם ולהגן עליהם בגבולותיה ומחוצה לה מפני אלו המבקשים להרע לנו. ב-7 באוקטובר מדינת ישראל וצה"ל כשלו והפרו את ההבטחה הזו.

מאז, 1863 משפחות הצטרפו למשפחת השכול, יקיריהם לא ישובו עוד, נשאר לנו רק הזיכרון. אני רוצה לפנות לציבור: אל תישארו אדישים! 35 חטופים-חללים נשארו מחוץ ליום הזיכרון ואין לנו, המשפחות, קבר להתאבל עליו.

נבקש להקדיש את הימים לפני יום הזיכרון בהעלאת המודעות לחובת השבת החללים-החטופים לקבורה. אנו פונים למשרד החינוך ולצה"ל: הטמיעו מערכי שיעור בצבא ובכיתות הלימוד שיעסוק בחללים שעדיין מוחזקים בשבי. אנחנו פונים לכל מי שיכול, תספרו את סיפורם, סיפורנו.