לא לוותר! ולא לתת יד לפירוד בינינו - הוא משרת רק ישות אחת

בימים כתיקונם, היינו מפרסמים כתבות על חופשות, טיולים עם הילדים, איך לא להיכנס למינוס בחג הפסח, איפה יש טיולי מים, היינו מתכוננים נפשית ליום השואה, יום הזכרון, חושבים איפה יהיה כדאי לעשות את יום העצמאות, איזה אומן מגיע לאן, והאם לעשות ל"ג בעומר או לשמור על הסביבה. אבל השנה היא לא נורמלית. עוד שנה לא נורמלית. השנה יש עדיין 59 חטופים וחטופות, שמוחזקים בידי החמאס, חלקם עדיין בחיים ואנחנו נלחמים לשמור עליהם בחיים, חלקם כבר נרצחו או נהרגו והמלחמה היא לוודא שנדע מהיכן להחזיר אותם לקבורה.

השנה הזאת, לקראת יום השואה, עדיין עומד ה-7 באוקטובר חי וכואב עבורנו ומוחשי כל כך, מחזיר את טראומת השואה בעוצמה לבתים של כולם, כי זיכרון בסלון הוא כבר לא על אנשים שנרצחו לפני עשרות שנים, אלא אנשים שנרצחו ממש עכשיו והתמונות שלהם מתנוססות בכל מקום וימי הזיכרון שלהם ממלאים את הלוח.

יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא לא עוד יום זיכרון, הוא יום זיכרון שבו יש כל כך הרבה משפחות שכול שכאב האובדן כל כך חי וטרי עבורם, שהכאב הזה עובר בין כולנו. ומעל לכל, הכעס והתסכול שזורם ברחובות ואולי זה החלק הקשה ביותר. ידענו בעוצמה כל כך גדולה להתאחד ולעבוד ביחד באותה שמחת תורה עצובה והיום, שנה וחצי אחרי, ההתגוששויות ברחובות ועל גבי הרשתות החברתיות מכאיבות וגורמות לכל כך הרבה אנשים להסתגר בבתים.

שנה שעברה, בליל הסדר, כתבתי פוסט שדיבר על איך יראה היום שבו יחזירו את רומי. הפוסט היה מלא תקווה וחיוך. והאמת? המציאות הייתה מוצלחת פי כמה וכמה. קודם כל כי החלטנו לשבור את המסגרת שרצו ליצור עבורנו והגענו עד רעים. שנית, כי אין כמו שמחה של חיבור משפחתי מחודש. אין על החוליה הזו במעגל שנסגרת בקליק כל כך מאושר, שמסמן שאנחנו ביחד. כולנו. אני מבקשת מעצמי וגם ממכם הקוראים, לעשות את אותו הדבר השנה. בסופו של דבר, בתוך העם, הרוב שקשוב לעצמו, אין ויכוח על הצורך להחזרת החטופים ואין גם ויכוח על הדחיפות. הוויכוח הוא על הדרך הנכונה, ומה יחזיר אותם מהר ויחד עם זאת ישמור על בטחון התושבים כאן.

אני מזמינה את כולנו לא לוותר. לא לוותר אחד על השני, לא לתת יד לפירוד בינינו, כי הוא משרת רק ישות אחת: את האויבים בינינו. אני מזמינה את כולנו לחשוב על הפעולה האחת שכל אחד ואחת יכולים לעשות, שתחבר בין הדעה שלה עצמה לבין דעה של מישהו אחר, שחושב הפוך ממנה. אם אנחנו מבינים שלא נצליח לשנות דעה של מישהו אחר, במקום לבזבז אנרגיה ולשחק לידיהם של האויבים שלנו - בואו נעשה ההיפך! נקשיב לדעה, נציע את שלנו - אבל במקביל נבחר פעולה משותף שכן עובדת לשנינו. בסופו של דבר, התורה ניתנה לכולם וכל אחד מפרש אותה לפי דרכו והמציאות בה הוא חי אבל התורה היא תורה: ערבות הדדית היא הדבר הכי חשוב והוא זה שיעזור לנו לנצח את האויבים שלנו - והחזרת 59 חטופים וחטופות מעזה זו הערבות ההדדית שלנו וזה הניצחון האמיתי.