הסכם חלקי הוא טעות: אסור לממשלת ישראל לקחת על עצמה ברירה כזו

בליל הסדר ערכנו סדר גדול עם בני משפחה וחברים, ועם כיסא לאבינתן, לא כיסא זיכרון. חיכינו, והלב שבור מזה שהוא עוד לא בא.

יש בור ענק ושחור במרכז הלב, ונושבת בו רוח רעה. אנחנו צריכים לחיות ולהתחזק למען אבינתן וכל החטופים. למעשה, למען כל ישראל. אני קוראת לכל אחינו בארץ ובעולם: אין ולא יהיו שום שלווה ושקט בלי שכל החטופים ישובו הביתה. ובה בעת – תחיו, תשמחו בטוב שיש, תאהבו זה את זה. כך נהיה חזקים ובעזרת ה' נגיע לאור.

יצאתי נחרדת מאוד מהשיחה ביום שני עם ראש הממשלה. מדבריו היה ברור שאנחנו קרובים מאוד להסכם חלקי של מקסימום עשרה חטופים. הבהרתי שדרישתנו היא שיבתם של כל החטופים בהסכם אחד, בפעימה אחת. אני משתדלת להימנע מלדבר על "עסקה", כי עסקה זה על סחורות, ובני אדם אינם סחורה. הכי הרבה שאפשר לקרוא למהלך כזה, זה הסכם עם יימח שמם.

בתוך הסיוט הבלתי אפשרי הזה, הימים של גיבוש וחתימה על הסכם חלקי הם הכי נוראיים. הסלקציה מי לחיים ומי לגיהינום שמתבצעת בכל הסכם כזה היא מזוויעה. אני לא מבינה איך ממשלת ישראל מסכימה לקחת על עצמה ברירה כזו.

אל תעצרו באמצע הדרך

בימים אלה אנחנו שומעים מיימח שמם התגמשות בעניין מספר החטופים שהם מסכימים לשחרר. למה פתאום הרצון הטוב הזה? הכי פשוט: אנחנו רואים, בצורה הכי ברורה וגלויה, שככל שהלחץ הצבאי מתעצם - הכניעה של יימח שמם מעמיקה. כגודל הלחימה - גודל הפעימה.

אז אני דורשת מרה"מ: תמשיכו! עד לכניעה מוחלטת, שבה האויב ישחרר את כולם. תמשיכו להרחיב את הצירים, לשטח את רצועת עזה, תמשיכו במצור ההומניטרי - אין יותר הומניטרי מזה. תמשיכו להבהיר לעזתים שאין להם לאן לשוב ושהשטחים שאנחנו תופסים יישארו ברשותנו - עד שישוחררו החטופים כולם בפעימה אחת גדולה, של 59 חפים מפשע שסובלים ייסורי גיהינום כבר שנה וחצי. אל תעצרו באמצע הדרך. אל תוותרו על אף אחד ואל תדונו אף אחד להמתנה של לפחות עוד 50 יום בגיהינום. תחזירו את כולם.

כולנו עדים לפער העצום שבין ההישגים בצפון (לבנון וסוריה) לבין הדשדוש בעזה. ברור לנו שהסיבה הייתה מדיניות צבאית שחותרת להסדרה ולא להכרעה, ושנה שלמה מתו חטופים והתענו בתופת – ובהם אבינתן בני, "הודות" לאנשים שלא שינו במאומה את עקרונותיהם.

בצפון, כשניהלנו תנופת לחימה עצימה, זכינו לניסים! אני קוראת לרה"מ להוביל בדרום מהלכים בעוצמה דומה, ובעזרת ה' נזכה גם שם לניסים.

הכותבת היא אמו של החטוף אבינתן אור, שכבר 558 ימים בשבי חמאס

הביאה לדפוס: רוני שקדי