ליל סדר עם פיתה עבשה: האם פדיון שבויים נמצא עדיין בראש מעיינינו?

עידן הוא חייל בודד שגדל בניו ג'רזי, ארצות הברית, וסיים את לימודיו התיכוניים שם. יש לו אחות בשם מיקה, בת 18, ואח נוסף בשם רועי (14). בגיל 18 החליט עידן לעלות לישראל עם גרעין צבר לקיבוץ חצור, שם קיבל את דורון וגפנית זקצר כהורים מאמצים, ובהמשך התנדב לצה"ל כלוחם גולני. הוריו, יעל ועדי, נתנו לו את ברכת הדרך ותמכו בו, וכך גם כל המשפחה. היינו גאים בו בבחירה שלו.

המסלול של עידן היה לא קל, נפשית ופיזית - ועידן אף פעם לא התלונן או הצטער על בחירתו. היינו בטקס ההשבעה שלו, בסיומו של מסע הכומתה המפרך, כאשר הוריו ואחיו קיבלו את פניו בחיבוק חם, ועידן החל את שירותו הצבאי כשהוא יודע שיש לו את הגב של המשפחה – שמאוד גאה בו – וגם את הגב של המדינה. הוא הוצב במוצב בגבול עזה, בין ניר עוז לנירים, כשבאותו זמן יעל, בתי, הייתה בחג סוכות בארץ. כנראה שהלב של האימא אמר לה להגיע לכאן ולהיות עם עידן.

תחילת החג הייתה אז בשמחה גדולה, בסוכה גדולה ועם אורחים רבים. אולם, באמצע חול המועד, נקרא עידן לשוב לצבא – על אף שכחייל בודד מגיעה לו חופשה מלאה עם אימו. אבל עידן אמר לאימו: 'אם אני לא אחזור לצבא, מישהו אחר יצטרך להישאר שם במקומי', והוא חזר לבסיס.

ואז הגיע אותו יום שבת, שמחת תורה, שעה 6:29 בבוקר – כשלפתע נשמעה אזעקה בתל אביב. באותו הזמן יעל מדברת עם עידן והוא אומר לה שהוא רואה דברים קשים, מלחמה מנגד לעיניו. הוא מקבל רסיס בקסדה ויעל מנחה אותו להיות במקום מוגן, חוזרת על כך שהיא אוהבת אותו ושהיא פה בשבילו.

עידן נחטף זמן קצר לפני השעה 7:00 בבוקר, כשבמשך חמישה ימים לא ידענו מה עלה בגורלו. בסרטון שמצאנו, זיהינו את עידן אשר נלקח בידי החמאס, והצבא אישר זאת. שמחנו שעידן חי, אבל לא שיערנו לעצמנו את גודלו של מסע החיים שנעבור למען השבתו והשבת יתר החטופים מעזה.

בראש חודש כסליו קיבלנו אות חיים ראשון מעידן, ובו הוא פונה לראש הממשלה, מר נתניהו, ומתחנן שיוציאו אותם משם. כמו כן, הוא פונה לנשיא טראמפ ואומר כי בתור אזרח אמריקני הוא מאמין שבכוחו להוציא אותו משם. וגם אלינו הוא פנה, לאבא, לאימא, למיקה, לרועי, לסבא ולסבתא – שנהיה חזקים. זה היה אות החיים הראשון ממנו.

ביום ה-500 לחטיפה, במהלך עצרת בגבעת שמואל, בני לוי נשא דברים: 'אנחנו נזעק לבורא עולם עד שאמות הסיפים יזדעזעו", הוא אמר, ועשה קבלת עול מלכות שמיים. אחרי ימים אחדים קיבלנו אות חיים שני מעידן.

אתאות החיים השניקיבלנו מעידן בערב חג הפסח, חג החירות. אבל חירות אמיתית אין פה, וליל הסדר בביתנו היה עצוב. אין שמחת חג, אין שירה, הכול נעשה באופן מהיר על מנת לסיים את קריאת ההגדה – וגם כשקראנו 'מה נשתנה', ו'הלילה הזה כולנו מסובין' – שאלנו מה עם עידן ועד מתי הוא יהיה בשבי החמאס?

כתוב באגדה כי בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים. אבל מה תספר ההיסטוריה של העם שלנו על החטופים שעדיין בעזה, וטרם יצאו משבי החמאס? מה ההיסטוריה תספר עלינו כעם, ומה זה אומר עלינו ועל הערכים של העם שלנו? האם פדיון שבויים וערבות הדדית הם עדיין בראש מעיינינו, ואם כן – כיצד זה מתבטא?

לעומת אות החיים האחרונה, שבה ראינו את עידן זועק את נשמתו, אני מדמיינת אותו בערב חג הפסח במנהרות החמאס, כשהוא יודע שליל הסדר הגיע – ובידו פיתה עבשה. אני מדמיינת אותו לוחש, מתפלל לקדוש ברוך הוא, שיוציא אותו מהשבי – ושיגאל אותו בשנית.

הביאה לדפוס: רוני שקדי