משהו מכולנו נחטף איתם

חג החירות נושא עימו מסר נצחי של תקווה וגאולה, אך השנה נדמה שהמילה "חירות" מקבלת משמעות עמוקה במיוחד. הקלות שבה נלקחה החירות מרבים כל כך ב־7 באוקטובר לא מפסיקה לזעזע את עולמי. חלק מהנפש הקולקטיבית שלנו נלקח בשבי.

המעבר המהיר ממצב שבו חוגגים את החיים והחופש במסיבת ריקודים, או סתם נחים בשבת, ללהיות כלואים במנהרות האפלות כמו ליבם השחור של החוטפים, הוא בלתי נתפס. ועדיין, דווקא במקומות הכי חשוכים, שמענו את שורדי השבי מדברים על אור. על אמונה. על תקווה.

זה בלתי נתפס - איך, כששללו מהם את החופש הפיזי, הצליחו להישאר בני חורין בליבם. הם לימדו אותנו שיעור עוצמתי: שהחירות האמיתית מתחילה בנפש. "עבדים היינו לפרעה במצרים", והיום? האם באמת יצאנו לחירות? או שרק החלפנו עבדות אחת באחרת?

"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", וב־7 באוקטובר נחשפנו לרוע מוחלט. רוע שרצינו להאמין שנעלם מן העולם. אמרנו "לא עוד", ומתברר שיש עוד ועוד. לאורך ההיסטוריה עמדנו מול אויבים שניסו לשבור את רוחנו ולכבות את אור התקווה שבנו. "והקב"ה מצילנו מידם".

לצעוד אל תוך הים

כמו ביציאת מצרים, גם היום אנו נדרשים להאמין שנצליח להתגבר על האתגרים הכבדים שכנראה עוד לפנינו, לצאת מהמְצָרים שבתוכנו, לגבור על הצר שסביבנו.

בהופעות אני זוכה לפגוש את העם שלנו, על כל גווניו ויופיו. הפסיפס המפואר שנקרא עם ישראל מרגש אותי כל פעם מחדש. אני מאמין בנו. כה שונים אך מחוברים זה לזה בשורשים עמוקים. כמה עוצמה קיימת בנו.

מי כמונו יודעים לעבור ממציאות של כאב ושעבוד למציאות של תקווה וגאולה. אני רוצה להאמין, שכפי שקריעת ים סוף פתחה דרך לעם ישראל אל החירות, כך גם הקרע בתוכנו ייצור הזדמנות לשינוי. עם ישראל, שנדרש להתגבר על הפחד ולצעוד אל תוך הים, ימצא את האומץ להתמודד עם הפערים שבתוכנו, כדי להגיע לריפוי ולחירות אמיתית בארץ המובטחת. חג שמח.