ד"ש לאפיפיור: הכירו את האישה שיצאה ממקלט לנשים מוכות - ועובדת בוותיקן

"כשנפתחה דלת המטוס בבן גוריון לפני שלושים שנה – ידעתי שאני בבית". פותחת אולסיה קנטור את סיפורה. היא אישה יפה בת 53, גרה עם בעלה השני וארבעת בנותיה בבית מדהים בהרצליה פיתוח, מהחלון הגדול נשקפת בריכה, ציורים ופסלים מעטרים כל פינה. היא סובבת בבית בטבעיות כאילו כך היה תמיד, אבל האמת הפוכה לחלוטין.

לעומתה, בעלה דאז לא הרגיש בבית בארץ. הוא נכנס לדיכאון, לה לא היתה עבודה כי למרות שהיתה כוכבת עולה בשמי התקשורת ברוסיה, השוק בארץ עדיין לא היה מפותח. המתח הורגש בבית עד שהתפרץ בדמות תקרית אלימה שהופנתה נגדה. היא לקחה את בתה התינוקת בת השמונה חודשים וברחה מהבית בוכה, מבולבלת, בלי שפה, בלי כסף, בלי חברים.

השתיים הגיעו למעון לנשים מוכות בירושלים. "במקום הנמוך הזה, מתחיל הסיפור הישראלי האמתי שלי. שם הבנתי מה זה ישראליות, שם הכרתי את כל הקצוות של החברה שלנו: ערביות ויהודיות, חילוניות ודתיות, מגוון עדות. היינו אחיות לאותה צרה והיינו צריכות לשרוד".

האם ובתה יוצאות מהמקלט כעבור שנה וקנטור מתחילה לעבוד בשלוש עבודות: קופאית בהום סנטר ("זה היה הישג מטורף בשבילי, כי זאת היתה העבודה הראשונה שלי בעברית וכי הרגשתי שסומכים עלי"), אחרי הצהריים ניקתה בתים ולפנות בוקר שמה את הילדה במנשא וחילקה עיתונים. כעבור שנתיים וחצי נתקלה במודעת דרושים למוכרת דוברת שפות בחנות תכשיטים בירושלים. היא התקבלה לעבודה וכעבור שלושה חודשים כבר עקפה בהיקף המכירות שלה את המוכרות הותיקות. מנהלי המקום זיהו את הפוטנציאל, ושלחו אותה ללמוד גמולוגיה, חקר אבני חן.

הנושא ריתק את קנטור. במהרה היא מצאה את עצמה לומדת עוד ועוד ומתמקצעת בתחום. היא החלה לנהל מפעלי ניסור יהלומים ברוסיה ובקונגו. אורך החיים שלה היה תובעני מאוד, וכשיום אחד המטוס בה טסה בקונגו התרסק – החליטה להפסיק לעבוד עם חומרי הגלם ולהוריד הילוך. "החלטתי שאת כל הידע והניסיון שלי אני רוצה להעביר לתחום אחר ונסעתי לניו יורק ללמוד הערכת ערך אבני חן".

מחמאות מהאפיפיור
הסיפור המטורף הזה ממשיך ומתגלגל, ויום אחד מוצאת את עצמה אולסיה כחלק מקבוצה של 21 מומחים, מקטלגת את האוצרות שבמרתפי הוותיקן. כחלק מעבודתה זו, יזמה תערוכה ראשונה מסוגה במדינה הקתולית, העוסקת במנורה כסמל יהודי. "זה היה שיא נוסף בחיים שלי". התערוכה הצליחה מעל למצופה ובעקבותיה, היא הוזמנה לפגישה עם האפיפיור פרנסיסקוס. "הוא אמר לי משהו שמלווה אותי מאז: 'לבנות גשרים ולבנות חומות לוקח אותו זמן ואותו חומר אבל התוצאה – הפוכה'. מה שהכי אהבתי בשיחה הזאת שהיא היתה מאוד אנושית ומצחיקה. יש לו יכולת לראות את האדם שמולו". היא נזכרת. כיום היא עובדת כפרילנסרית מומחית במחלקת השימור של הותיקן.
הדרך שעשתה קנטור גרמה לה לרצות לתת לחברה שקיבלה אותה בזרועות פתוחות כשהיתה בתחתית. לפני עשר שנים הקימה קרן פילנטרופית המסייעת לנשים לצאת ממעגל האלימות. תוכנית נוספת מעודדת השכלה אקדמית לאוכלוסיות מוחלשות. אבל כל זה השתנה ב 7.10.

"ב 15.10 הייתי בנסיעה חזרה מביקור במעון לנשים מוכות בירושלים, ולקחתי בחורה צעירה טרמפ. היא סיפרה לי שיצאה עם ארבע חברות למסיבת הנובה, ורק היא חזרה בחיים, כי הסתתרה בתא מטען של מכונית כשמסביבה שורקים כדורים. כשדיברנו ראיתי שהיא מדברת מתוך מסך, מנותקת ממה שהיא אומרת. הבנתי שהיא בטראומה עמוקה".

"אז הבנתי שהבחורה הזאת מייצגת עוד הרבה בחורות ובחורים כמוה, צעירים וצעירות, ילדים במסיבות, חיילים בשדה הקרב, שהם ההון האנושי המדהים שלנו, ואנחנו חייבים לתת מענה מקצועי לאלה שבטראומה, ומענה לא קונבנציונלי, כי מערכת הבריאות לא ערוכה לטפל בכולם".

"נסעתי לבקר במחלקת שיקום בבית החולים שיבא. ראיתי שם צעירים מדהימים שהתגייסו ונתנו הכל בלי לחשוב, אבל עכשיו, כשהם בשיקום, הם עדיין לא מבינים עם מה הם צריכים להתמודד בחיים האמיתיים. הם עדיין לא יודעים שכל הזהות שלהם השתנתה. מה שחיזק את הצעירים האלה היה שהם היו יושבים יחד במרפסת של בית החולים ומדברים. זאת היתה הקהילה החדשה שלהם. זה הזכיר לי את הקהילה שהיתה לי במעון לנשים מוכות. הבנתי שחלק מהטיפול צריך להיות באמצעות קהילה".

תקווה למרות הקשיים
אולסיה התחילה לעבוד: היא אוספת את נפגעי הנובה ואת פצועי צה"ל לקבוצות טיפוליות לפי אזורים. במהלך עבודה זו היא חוברת לעמותת רטורנו שבימים כתיקונם עובדת עם מגוון התמכרויות, והיום עובדת גם עם חיילים שנפגעו. "אלו חיילים שצריכים לבנות לעצמם חוויות חיוביות חדשות. ברטורנו יש עבודה עם חיות, רכיבה, נגינה, כל מיני דברים שנותנים תקווה". היא מעידה.

"דרך הפעילות הזו, נחשפתי לעוד קבוצה שלא היה לה מענה: אימהות של חיילים בסדיר. רבות מהן במצוקה: הן לא יודעות איך להתמודד עם הילדים שלהם, שמצד אחד הם גברים שחוו טראומה ומצד שני – עדיין ילדים. הן לא יודעות מה לעשות עם ההתפרצויות שלהם. קראנו לקבוצות האלה "אימהות בחזית" ונתנו להם מומחה שילמד אותן איך מתמודדים עם טראומה במשפחה".

למרות כל הקשיים בהם היא נוגעת, אולסיה מלאת תקווה. "האנשים שאני פוגשת מדהימים. אנחנו מסכימים על 80% מהדברים, ולא צריך לדבר על ה 20% הנותרים. אנחנו בנקודה כ"כ קריטית, אסור לתת לשום כוח להיכנס בינינו. אם אנחנו יכולים להיות בטנק יחד או במעון לנשים מוכות יחד – אנחנו יכולים לחיות במדינה יחד".