הולך אחרי הלב: האיש שברח משדרות, התחבא במפעל - וחזר כדי לספר וליצור

לב שניידרמן בן ה-57 עבד במשך שנים כמורה למלאכה ברוסיה, עד שהחליט יום אחד שהגיע הזמן לעלות לישראל ולבנות חיים חדשים. הוא הגיע לשדרות ושם התחיל לעסוק בעבודות כפיים (גינון ומלאכות אחרות) – אך היצירה בערה בו, והוא החל לייצר מוצרים במפעל שהקים במו ידיו.

לפני 27 שנים הבין לב שהמתכת היא אמצעי מוצלח למימוש חזונו, וכך מהר מאוד מצא את עצמו מעצב מתנות ויודאיקה, שעם הזמן שיווק לארגונים, למוסדות וללקוחות פרטיים. בימים שאחרי המלחמה, לב ממשיך ליצור ולספר דרך עבודתו את הסיפור שלו – סיפור של קליטה, של אומנות ושל חיבור חזק לקרקע.

את המפעל בקיבוץ רוחמה הקים יחד עם אחותו אדל, המתגוררת אף היא בשדרות ומנהלת איתו את העסק. אלא שהשניים מעולם לא חלמו שמפעל החיים המשפחתי שהקימו גם יציל את חייהם יום אחד, בעת פלישת אלפי מחבלים לגבולות ישראל.

"ב-8 באוקטובר לקחתי את כל המשפחה משדרות וברחנו לסטודיו שנמצא במפעל", מספר היום (רביעי) לראשונה לב בשיחה עם "ישראל היום". "המחבלים היו בשכונה שלנו וליד הבית שלנו, לשכן שלנו יש מצלמות שצילמו אותם מתקרבים. המחבלים עברו ליד הבית אבל לא נכנסו - אז למזלנו השכנים וגם אנחנו לא נפגענו".

מתי החלטתם שעדיף לברוח למפעל?

"כולם התחילו לדבר על לעזוב את שדרות, ראינו שהשכנים מתחילים להתארגן ברכבים ולהעמיס", לב מספר. "הייתה אווירה כזאת שצריך לעזוב את העיר. עדיין לא הבנו בדיוק מה קורה - אמרו לנו לא לצאת מהבית כי היה מסוכן ברחובות, אבל היינו בהלם. אז הגענו למפעל ושם בניתי מיטה לאמא שלי, אנחנו שכבנו על הרצפה והחזקנו שם שני לילות בלי אוכל או מקלחת".

ביום השלישי כבר אפשר היה לצאת?

"ביום השלישי כבר הלכנו לאנשים בקיבוץ, שנתנו לנו להתקלח אצלם. יצאנו משדרות ממש בלי כלום, כי חשבנו שאנחנו נוסעים לסטודיו ועוד באותו היום חוזרים הביתה. למזלנו, חווינו תמיכה ויחס חם בצורה שלא נשכח. חברים הזמינו אותנו להרצליה וגרנו אצלם שבועיים במרתף. בשלב מסוים הרגשנו שאנחנו קצת מפריעים להם, כי יש להם ילדים קטנים ולמרתף לא הייתה דלת - כך שלא ניתן היה לסגור אותה או להיות שם בשקט. הרגשנו לא בנוח להישאר שם כל כך הרבה זמן, למרות שהם קיבלו אותנו באהבה מטורפת, ובמקביל שוב המון אנשים רצו לעזור", לב מתאר.

"בהרצליה היה ממש מרכז שבו נתנו לנו אוכל ובגדים, אז יום אחד כשביקרנו שם, אני אמרתי שאם הייתה אפשרות - היינו רוצים לצאת מהדירה של החברים. במקרה מישהו שם אמר שיש לו דירה פנויה בתל אביב, ונתן לנו מפתח. אנחנו היינו שם עד סוף ינואר, ומשם כבר חזרנו לשדרות".

מה גרם לכם לחזור כל כך מוקדם?

"אמא שלנו היא אישה מאוד מבוגרת", לב מסביר, "היא סבלה, לקחה את כל המצב מאוד קשה וכל הזמן רצתה הביתה". בשלב מסוים במהלך דצמבר, לב החל לעשות שוב נסיעות לדרום לבדו. "הייתי נוסע למפעל פעמיים בשבוע, לעשות קצת עבודות. הייתי מגיע לשם בלי אדל כי היא לא יכלה לעזוב את אמא, שכל הזמן בכתה. הייתי ישן בבית כשבשכונה לא הייתה נפש חיה, רק חיילים עם ג'יפים שהסתובבו בשכונות ושמרו. האווירה שם הייתה מאוד לא סימפטית", הוא מודה, "פתאום אין אף אחד בבית והבתים ריקים לגמרי, כאילו השכונה מתה. אני הייתי לבד ומישהו אמר לי 'כשאתה נכנס, תסגור תריסים ותכבה את האור, שלא יראו שיש מישהו בבית'. במקביל העבודה ירדה מאוד, וקיבלתי קצת הזמנות קטנות, כי אנשים רצו לתמוך בעסקים".

מה היה מצבו של המפעל?

"המפעל עצמו אומנם לא נפגע פיזית, אבל הוא נפגע כלכלית, כי לא באמת עבדנו - והיינו מפונים. הדברים השתנו ובשלב מסוים היה לי המון זמן לשבת עם המחשב, הייתי מרוחק מהמפעל ואז התפננו לתל אביב, אז עשיתי קולקציה חדשה". 

לא חשבת לעזוב בשום שלב את שדרות?

"לא-לא, אין לנו ברירה, זה הבית שלנו", אומר לב בהחלטיות. "בשנת 1992 עלינו ארצה, וב-1993 כבר הגענו לשדרות. בזמנו הייתה תחושה שאוטוטו יהיה שלום עם השכנים שלנו. אנשים נסעו לעזה לעשות טסט לרכב, לקנות רהיטים ואפילו לאכול במסעדות. זאת הייתה האווירה ומעולם לא חשבנו שזה יגיע לשם, לא היה לי שום מושג שאנחנו קונים בית במקום כל כך מסוכן וקרוב לגבול".

קיבלת סיוע כלשהו מהמדינה?

"יחד עם כל החוויות הלא נחמדות, והדבר הנורא שקרה כאן, אנחנו קיבלנו עזרה מהמדינה וזה מאוד עזר לנו - אסור להתלונן", לב אומר. "בסופו של דבר, הכי חשוב זה התמיכה של האנשים פה, ואנחנו הרגשנו את זה בכל מקום. זה משהו שאני אישית לא הכרתי קודם לכן, אני לא ידעתי שהעם שלנו עד כדי כך חם - ואני אומר לך את זה מכל הלב. זה באמת ככה", הוא מסכם.