הביטחון להרגיש בבית: לבנות מחדש נורמליות בתוך המציאות המורכבת בצפון

יוחאי אמת עומד במטבח ביתו בקריית שמונה, משקיף דרך החלון אל הרחוב השקט. הוא מכין כוס קפה, פעולה יומיומית שהפכה למותרות בחודשי המלחמה הארוכים עבור מי שנשאר לגור בעיר הצפונית, שננטשה כמעט לגמרי.

"השבת שעברה היתה הראשונה שהחלטנו לעשות בבית, והיו פה אזעקה ובומים מסביב", הוא מספר. ילדיו, שרק החלו להתרגל מחדש לחדרם הישן והטוב, קיוו לקצת תחושת ביטחון במקום שאמור להיות הכי מוגן ובטוח עבורם - הבית - אבל הגיבו בחרדה לקולות שאי אפשר להתרגל אליהם. "אתה צריך להסביר להם שהצבא עושה את העבודה שלו", מוסיף יוחאי, "זה לא קל".

תושבי קריית שמונה ומטולה, כמו רבים אחרים באזור הצפון, חוו תקופה ארוכה של עקירה מבתיהם. בתחילת מארס 2025 המדינה הודיעה כי ניתן לחזור לאזור, אך ההחלטה לוותה במורכבות רגשית עמוקה ובחששות רבים, והמציאות שאליה הם חוזרים רחוקה מלהיות פשוטה. בתים נטושים, שירותים ציבוריים מוגבלים, עסקים סגורים ותחושת אי־ודאות מתמשכת - כל אלה מחדדים את השאלה מה באמת מעניק תחושת ביטחון בתהליך החזרה הזה, ומה אפשר לעשות כדי לחזק את ביטחון התושבים.

"אנחנו חוזרים בהדרגה, עדיין לא ישנים פה כל השבוע", מספר יוחאי. יחד עם אשתו הוא משתדל לשמור על שגרה עבור שני הילדים, שממשיכים ללמוד במסגרות זמניות במרחק חצי שעת נסיעה. "אנחנו עושים מאמץ גדול לתת להם תחושת ביטחון, להחזיר אותם לאט־לאט לחברים ולקהילה". אלא שהתחושה הזו נסדקת, שוב ושוב, כשהאזעקות ממטולה הסמוכה מפריעות לשקט. לדבריו, התגובה המהירה של צה"ל לאירועים כאלה דווקא מחזקת את תחושת הביטחון שלו, אך הילדים חווים זאת אחרת.

גם אוראל עטיה, בן 27, חזר לאחרונה עם משפחתו לדירה בקריית שמונה, אך מודה: "עד עכשיו אין ביטחון". הוא מתאר את החזרה כחוויה מלאת תהיות: "אתה במלחמה פסיכולוגית עם עצמך - האם המצב יסלים שוב? האם נצטרך לעזוב הכל מחדש?" המשפחה, ששהתה במלון בנתניה עד 7 במארס, נאלצה לחזור לקריית שמונה בדקה ה־90, ממש לפני כניסת השבת, כשהסופרים כבר היו סגורים. "הגענו לעיר כמעט נטושה", מספר אוראל, "רוב העסקים סגורים, אין קניונים, אין כמעט חנויות שפועלות". בשבת הראשונה שבה היה בבית, התעורר מפיצוצים ומאזעקות: "אין לך זמן להתכונן, זה מחזיר אותך אחורה".

מירי ידען, עובדת סוציאלית ואם לשלושה מקריית שמונה, חוותה טראומה כפולה, לאחר שגם ביתה וגם בית אמה נפגעו במהלך המלחמה. כעת היא גרה עם אמה בבית שניזוק קצת פחות, בשעה ששני הבתים עוברים שיקום. "היה שקט, אבל זה מתעתע", היא מודה, "היתה אזעקה בסוף השבוע האחרון".

כמנהלת תחום בחברת תגבור, היא רואה את המצוקה גם דרך עיני לקוחותיה - קשישים ונפגעי פוסט-טראומה שחזרו לבתים מוזנחים, ללא תמיכה מספקת. "הבית שלנו היה האחרון שנפגע, ממש כמה שעות לפני ההסדרה", היא נזכרת, ומתארת את תהליך השיקום כמרתון ארוך שדורש סבלנות וכוחות נפשיים.

"הבינו שהמצב לא פשוט"

החזרה הביתה, כפי שמתארים השלושה, היא לא רק עניין פיזי של כניסה דרך הדלת. מדובר בחוויה רגשית שמתחילה כבר בדרך - כשמתקרבים לשכונה, חונים, פורקים את המזוודות ומסובבים את המפתח. נכנסים, האור נדלק, ואנחנו שוב בבית - זו תחושה שמוכרת לכל מי שחזר ממסע ארוך. אך עבור תושבי הצפון, השלב הבא - להרתיח מים לקפה ולשתות משהו חם - אינו מובן מאליו. בחלק גדול מהמקרים המקרר ריק, המזווה לא מצויד, והמציאות הכלכלית מהווה אתגר נוסף.

"יש המון מטופלים שחזרו והבינו שהבית שלהם במצב לא פשוט, ולא לכולם יש יכולת לפנות ולקבל את הזכויות שלהם", אומרת מירי, שמספקת שירותי חונכות לנפגעי פוסט־טראומה ורואה את המצוקה הכלכלית גם בקרב לקוחותיה. היא מציינת שגם עובדים רבים בתחומה נותרו בחל"ת או חוששים לחזור, מה שמגביל את השירותים הממשלתיים הזמינים לאזרח.

שמעון אמסלם, מנהל קייטרינג "תדמית" הוותיק בקריית שמונה (33 שנה), חווה מקרוב את ההתאוששות האיטית של העיר. "מורגש כאן שהרבה עסקים עדיין לא נפתחו. יש בעלי משפחות של ילדים שעדיין חוששים ועוד לא חזרו הביתה, וכמובן גם כאלה שיש להם בעיות עם הבתים ומחכים שהממשלה תשלם מה שצריך לשיפוץ".

אמסלם, שהמשיך להפעיל את הקייטרינג גם בתקופת המלחמה, מתאר את הקשיים: "עבדנו בכל יום, לא באופן מלא. היתה לנו סוג של התחייבות, כל מיני מפעלים ביטחוניים שעבדו והיו צריכים מזון לעובדים, סיפקנו אוכל לכל מיני בתי אבות ולחיילים. תרמנו המון אוכל בתחילת המלחמה פה בצפון, על חשבון הבית. תהליך החזרה הדרגתי, זה קורה לאט־לאט, יש כאלה שחוששים. אנחנו מרגישים שוב את הנוכחות של אנשים מהמון משפחות שמגיעות לאזור, לדעתי גם כדי לחזק את העסקים".

מחויבות לתושבים

בתוך כל אי־הוודאות הזו, יוזמה של חברת תנובה, שהחלה ב־22 במארס, מבקשת להקל את החזרה הביתה. החברה הזמינה את תושבי הצפון לעדכן אותה על מועד שובם, ומילאה להם את המקרר - בין היתר במגוון מוצרי סנפרוסט, דגים לחג, מוצרי אלטרנטיב, גבינה צהובה של עמק, קוטג', חלב ועוד מוצרי חלב שונים - כדי שתהיה להם דאגה אחת פחות.

"המילה ביטחון מאוד משמעותית עבור תנובה", אומרת מיכל בצר, מנהלת אגף השיווק בחברה. "כשאנחנו מדברים על פירמידת הצרכים, אחד הצרכים המשמעותיים ביותר הוא ביטחון פיזי, הרי זה מה שאנשים זקוקים לו לפני הכל. ובתקופה הזו, שבה אנשים מתחילים לחזור אחרי כל כך הרבה זמן לבית, השגרה והחזרה להרגלים המוכרים, לרבות האוכל שמקרב בין בני המשפחה, הם שנותנים תחושת ביטחון.

"והביטחון הזה ממשיך לדברים היומיומיים שלא היו מובנים מאליהם בכל חודשי המלחמה - החדר שלנו, המטבח שאנחנו רגילים אליו, המקרר שמלא בדברים שאנחנו אוהבים, וגם במוצרי בסיס. הפרויקט הזה נולד מתוך המחשבה - איך מחזירים לתושבים השבים תחושה של בית".

בצר מספרת כי תנובה וקריית שמונה הולכות ביחד כברת דרך ארוכה, כבר הרבה מאוד שנים. "יש לנו מפעל בכניסה לעיר, שמרבית עובדיו הם תושבי העיר, ופרויקטים נוספים בקריית שמונה בעולם הפודטק ובסיוע לבני נוער. השותפות הזו מייצרת מחויבות מצידנו לתושבים".

"זכות גדולה לתת"

גם בעלי עסקים בקריית שמונה נהנים מהפרויקט המבורך דרך החטיבה המקצועית של תנובה, "תנובה שף". "קיבלנו כמה אלפי שקלים לרכישת מוצרים ודברים נוספים שצריכים", אומר אמסלם ומוסיף כי היוזמה גם הצליחה להרגיע מעט את חוסר הביטחון שמלווה את הפעלת העסק שלו בימים כאלו: "אתה יושב, מכין אוכל, מכין לאנשים שיבואו, ותוהה מה יהיה? יבואו אנשים, לא יבואו. המתח הזה אוכל אותך".

יוחאי רואה במהלך הזה צעד חיובי כי "תנובה מזוהה עם הבית", אך מוסיף כי חברות גדולות נוספות יכלו לעשות דברים כאלה גם במהלך המלחמה עצמה. אוראל מדגיש את החשיבות הכלכלית של היוזמה: "זרקנו כמויות מזון באלפי שקלים ב־7 באוקטובר. הדאגה עבור התושבים למצרכים היא גם סיוע כלכלי וגם תמיכה במשפחות שנקלעו למצב לא פשוט". הוא מוסיף כי ההוצאות על שיפוצים ותכולה חדשה הופכות את התמיכה הזו למשמעותית עוד יותר, ומירי מוסיפה נקודת מבט רחבה יותר: "יש בזה חלק אלטרואיסטי, תרומה לקהילה. כל דבר שיזניק את המודעות למה שקורה כאן, מבורך".

"התגובות כל כך מרגשות", מספרת בצר, "חילקנו כ־2,000 חבילות עד עכשיו, שזו כמות גדולה מאוד מתוך מספר התושבים שחזרו. השליחים מספרים שהם קיבלו כל כך הרבה חיבוקים. אני בעצמי נסעתי לחלק ולחוות את המעמד, זו זכות גדולה לתת".

החזרה לקריית שמונה היא תהליך מורכב, שבו הביטחון - האישי, הרגשי והתזונתי - נרקם מחדש לאט, ובזהירות. עבור יוחאי, התגובה של צה"ל לירי מלבנון היא שנותנת לו תחושת שקט וביטחון, גם אם הילדים נרעדים מהבומים. עבור אוראל, זו העיר שצריכה להתעורר מחדש, עם עסקים שיפתחו ותחרות שתוריד מחירים. ועבור מירי, ביטחון הוא השיקום של הקהילה - מבתים פגועים ועד תמיכה בנכים ובקשישים.

כך או אחרת, כולם מסכימים על דבר אחד: כשחוזרים הביתה, כוס קפה חם היא התחלה טובה - ומישהו שידאג שיהיה חלב במקרר יכול לעשות את כל ההבדל.