בנו של החטוף החלל: את אבא שלי אי אפשר להציל - אבל אבות אחרים כן

ב־7 באוקטובר החיים שהכרתי הסתיימו. אבא שלי, ליאור רודאיף מקיבוץ ניר יצחק, נהרג באותה שבת ארורה וגופתו נחטפה ומוחזקת אצל מפלצות רצחניות. מאז צללתי עמוק לפתולוגיה. החלטתי שאני חייב לדעת מה עלול לקרות לגופו של אבא שמאז אותו יום מופקר, ואין לדעת מה יצליחו להחזיר בכדי שנקבור, אם בכלל יצליחו.

אני פונה לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ולדרג המדיני והביטחוני: די עם התירוצים וגרירת הרגליים - תחזירו את כולם. תחזירו את החטופים החיים כדי שיזכו מחדש בחייהם, ואת החללים והנרצחים למנוחת עולמים, כי אסור לנו להפקיר אותם באדמת אויב עוינת.

דמם של אזרחי וחיילי מדינת ישראל אסור שיהיו מחיר ההפקרה. כל עוד יש חטופים וחטופות בעזה, יש חמאס, לא יהיה ניצחון מוחלט על הרשע כל עוד הם שם. כעת כשנכנס רמטכ"ל חדש לפקד על צה"ל, אני פונה ישירות לאייל זמיר ואומר לו בקול חזק וברור: חובת ההוכחה היא עליך. קודמך בתפקיד, הרצי הלוי, כשל בתפקידו ולא עמד בהבטחותיו להחזיר את כולם במסגרת אחריותו כמפקד הצבא.

מיום החטיפה של אבי התחלתי לשרטט מחדש את החיים שלי, חיים ללא ודאות. חיים שכל מה שידעתי, הרגשתי ורציתי - כבר לא רלוונטי, כי אלו לא החיים שלי, זו גרסה מעוותת של מציאות מסויטת ולא הגיונית. באותו היום הכל התנפץ לרסיסים.

לאורך יותר מ־500 ימים שעברו אספתי רסיסים, לא בהכרח שלי. רסיסים בדמות בני ובנות משפחה שכמוני. חייהם התנפצו לכל עבר והם, כמוני, רק מנסים לאחות את השברים. ככה הכרתי את לישי לביא מירן, אשתו של עמרי מירן שעדיין שורד ומוחזק בחיים בידי מחבלי חמאס בעזה. מה שחיבר בינינו זה המאבק להחזיר את אבא - אני את אבא שלי, לישי את אבא של בנותיה, רוני ועלמא. הקשר בינינו מבוסס על הדם שספוג על אדמת הנגב שבה גדלנו, החיבור בינינו נובע משתיקה והבנה עמוקה.

אני נלחם. נלחם ונאבק על החטופים החיים, כי את אבא שלי כבר אי אפשר להציל. המאבק שלנו הוא להחזיר אותו לקבורה ומנוחת עולם. את אבא עמרי אפשר וחובה להציל, שום תירוץ לא מתקבל.

הכותב הוא בנו של ליאור רודאיף ז"ל שנרצח ב־7 באוקטובר וגופתו מוחזקת בעזה