"היתה ילדה של אור": אמה של יהלי גור מספרת על האובדן הנורא בפיגוע בכרכור

כשלושה שבועות לאחרפיגוע הדריסה הקטלני בצומת כרכור, בו נרצחה יהלי גור בת ה-17, אמה שמרית מספרת לראשונה על האירוע שטלטל את חיי המשפחה.

"יהלי היתה אמורה לנסוע לשבוע גדנ"ע. היא נסעה עם חברה לקנות דברים לגדנ"ע. הן עשו שטויות וצחקו והיא היתה מאושרת. הן הלכו לתחנת האוטובוס כדי להמשיך ולהסתובב בפרדס חנה. היו להן תוכניות, הן היו שמחות. קנו גם דברים לפורים", מספרת האם.

"התחנה היתה מלאה באנשים אז הן עמדו בצד, יהלי היתה עם הגב והחברה היתה מאחוריה. הן היו שם ממש שניה עד שהמחבל הגיע ודרס את כולם. הן עפו לאותו מקום, ראש מול ראש. החברה שלה נפגעה ברגליים ולא איבדה הכרה. היא קראה לה ויהלי לא ענתה. היא נפגעה ברגל ואז היא חטפה מכה מהאוטו בראש. היא נפגעה בגזע המוח שלה", הוסיפה.

שמרית היתה בזמן הפיגוע בחו"ל ועשתה את דרכה חזרה לישראל. "הייתי בדרך חזרה מבודפשט. שמעתי שיש פצועה אנוש בת 17 אבל לא קישרתי. התקשרו אלי מבית החולים ואמרו לי להגיע דחוף. שלחתי את האחים שלי וגיסי לבית חולים. אמרו להם שהיא חיה אבל המצב מאוד קשה. הם עדכנו אותי כל הזמן במצב

יהלי, שהייתה בתחנת האוטובוס עם חברתה לאחר שקנו ציוד לקראת שבוע גדנ"ע, הייתה אחת מ-14 נפגעים בפיגוע שביצע מחבל פלשתיני בן 52 מאזור ג'נין. היא הועברה תחילה לבית החולים הלל יפה בחדרה ובשל מצבה הועברה לבית החולים שיבא. למרות מאמצי הרופאים, יהלי נפטרה שישה ימים לאחר הפיגוע, לאחר שאמה, ששהתה בבודפשט בעת האירוע, הספיקה לחזור לישראל ולהיפרד ממנה.

. "היא היתה שלמה, לא היו לה שריטות ולא דם. היא עברה שני ניתוחים. טיפלו בה בשיבא בצורה מעולה אפילו שלא היה לה סיכוי. ניסו כל בדיקה וכל טיפול. נתנו לה כמה שעות אבל היא החזיקה שישה ימים. במקום שאני אבוא מהטיסה ויגידו לי שהבת שלי מתה היא החזיקה שישה ימים. ככה יכולתי להיפרד ממנה, זה היה המון בשבילנו. השישה ימים האלו היו נצח עבורנו. נקבע מוות מוחי. היא החזיקה עוד את הלילה ולמחרת בבוקר המדדים שלה קרסו ונפרדו ממנה".

יהלי הותירה אחריה את ההורים אלעד ושמרית ו-3 אחים קטנים. "יהלי ילדה בכורה שלנו, ילדה מיוחדת. ילדה של אור. היתה מופנמת ושקטה אבל נגעה בכל כך הרבה אנשים. ילדה של חיבורים. היתה חברה טובה, נתנה לכל ילדה הרגשה שהיא החברה הכי טובה שלה. חיברה בין כולם. היתה ילדה של חסד, לא ראתה את השונה. היא אהבה את החיים, אהבה את הים. ילדה חזקה פיזית, אהבה ספורט. רצה במרתון תל אביב ומרתון חדרה. הפרידה ממנה בלתי נתפסת. היא עשתה כל כך הרבה טוב. זה אובדן קשה. היא היתה האור של הבית".