במרחק של שני קילומטרים - שנדמה כמו עולם שלם

זה 520 ימים האחים שלי, גלי וזיוי ברמן, תאומים בני 27, נמצאים בשבי חמאס.הם מוחזקים בתת־תנאים, סובלים מרעב ומטרור פסיכולוגי. לצערי, על פי אותות החיים שקיבלנו, הם מופרדים זה מזה.

נגמרו לי הדמעות והמילים להסביר לבארי ולעלמא, הילדים שלי, איפה הדודים שלהם. אין לי מילים לנסות להסביר, להם ולעצמי, למה גלי וזיו עדיין לא פה. כל רצוני הוא לחזור ולהיות שוב משפחה שלמה, שאמא תחבק אותם ושהם יחבקו את אבא שלי, שמצבו הבריאותי הולך ומידרדר.

יש עסקה על השולחן, ואין לנו פריבילגיה לתת לה להתמסמס בגלל אינטרסים זרים או משחקי תקשורת. אלה חיים של אנשים, של משפחות, של ילדים. אנחנו דורשים פעולה עכשיו. לא מחר, לא בעוד שבוע - עכשיו.

גלי וזיו נמצאים במרחק של שני קילומטרים בלבד מאיתנו, אבל המרחק הזה נדמה כמו עולם שלם. אנחנו מרגישים אותם, חושבים עליהם בכל רגע, והלב שלנו זועק - הם חייבים לחזור. לא נשקוט ולא ננוח עד ששניהם ושאר החטופים יהיו שוב בין זרועותינו.

לאחים שלי אני רוצה לומר - אתם לא לבד! כל עם ישראל איתכם. אני מחזיק לכם את היד מרחוק, נלחם בשבילכם. אנחנו כאן, ואנחנו לא הולכים לשום מקום עד שנראה אתכם שוב בבית.

אני מחזק גם את כוחות הביטחון שלנו, שעובדים ימים ולילות במסירות אין קץ. תודה על האומץ שלכם, על הדבקות במשימה, על כך שאתם עומדים כחומה בצורה כדי להגן עלינו. אנחנו סומכים עליכם וגאים בכם. עם זאת, חזרה ללחימה היא לא הדרך - יש להחזיר את כל החטופים בעסקה, בפעימה אחת.

התמיכה של הציבור נותנת לנו כוח. ברגעים הקשים האלה, האחדות והתמיכה שלכם הן מה שמחזיק אותנו. אנחנו לא עומדים פה לבד - אתם הלב שלנו, הכוח שלנו, התקווה שלנו. אנחנו נמשיך. נמשיך לצעוק, להילחם, לדרוש. כי גלי וזיוי וכל החטופים והחטופות - הם חלק מאיתנו, והם חייבים לחזור.

הכותב הוא אחיהם של גלי וזיו ברמן, החטופים בשבי חמאס