"אין מקום אחר שאפשר להיות בו היום": המונים התכנסו בכיכר לקראת שובם של החטופים

"שני החטופים, אברה מנגיסטו וטל שהם, עבור לידיים של צה"ל", נשמעת קריאה בכיכר בבוקר הזה (שבת), וקולות צהלה ואנחות נשמעות למרחקים.

המטריות הצהובות שמומלאות את הכיכר נבלעות בין דגלי ישראל המנפים אל על. צעירים שמתכנסים ומרימים קול צעקה "גם עומר חוזר"!, והורים נרגשים שהנה, טל חוזר הביתה.

"שכל אחד יחשוב על החבר הכי טוב שלו שחוזר מהשבי וירגיש מה זו התרגשות", אומר חבר של עומר, והלב יוצא אליו.

והרגשות - רגשות מעורבים. רק בלילה הגיעה שירי ביבס לישראל, במהלך אכזרי של חמאס. רק אתמול קיבלנו את האישור הכואב על מותם של עודד, אריאל וכפיר, שהושבו לישראל.

והנה, ג'יפים לבנים מובילים עכשיו את החיים. את השורדים. את החוזרים שיזכו לחיבוקים, לאהבה, לסגירת מעגל, לשיקום.

"מה שמביא אותי לפה זה להיות בתוך החוויה", אומר לי גדי רוזן מיפו, המקפיד לבקר בכיכר לאות הזדהות. "זה שונה לראות את זה פה, מאשר בבית בסלון", הוא מוסיף. הוא היה כאן ביום חמישי, בשחרור הקשה בעולם, אבל היום כאן מותר לשמוח.

"זו תחושת שייכות. אתה פה חלק מקבוצה, משפחה גדולה של אנשים שאכפת להם, שלוקחים ללב, שמתגברים על כל הסיבות לא להגיע, ומגיעים. אני מגיע גם כדי להראות למשפחות שהן לא לבד, במיוחד אחרי ששמעתי את החטופים אומרים שזה מה שהחזיק אותם בשבי. זה שווה כל מאמץ. זה מתסכל לדעת שאתה לא יכול לשנות ולהשפיע, אז מה שאתה יכול זה לבוא ולהיות נוכח".

מיקה אליקים הגיעה לכאן עם התינוק. "אין מקום אחר שאפשר להיות בו היום", היא מכסה אותו בשמיכה. "זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. אני רוצה לגדל את הילד שלי במדינה ששומרת על אנשיה. במדינה שמרגישים אליה שייכות. וכאן ברגעים כאלה של שחרור, מרגישים את הביחד הזה".

והכיכר הומה. בשקט מופתי מחכים באהבה. בציפיה. אוחזים בשלטים "אל תשאירו אותי מאחור". הרבה דמעות נשפכות כאן, עת טל עומד זקוף בסווטשירט אדום, ואברה בסווטשירט שחור, מובל בשתי ידיו, אבל רגע אחרי הוא חופשי. אחרי 10 שנים, הוא בבית. "הם בבית!" נשמעות צעקות מסביב, לצד מוכר אירעי שמציע ביגלה ושתיה, שתיה וביגלה, כמו שמכירים ביציאה מתיאטרון. תיאטרון שהוא הצגה של חיינו בישראל, הצגה משוגעת.