מלחמת חרבות ברזל מציינת היום 500 ימים. לצד המחדל הגדול ומספר הנופלים והנרצחים הבלתי נתפס, היו אנשים שצמחו מהמשבר הגדול, והבזיקו אורות של תקווה שבסוף יהיה בסדר ושגם מזה נצא מחוזקים.
בסוף השבוע הפגשנו ארבעה כאלה. לואיס הר, שחזר לפני שנה מעזה אחרי 129 ימים בשבי חמאס; משה שפירא, אביו של גיבור ישראל סמ"ר ענר שפירא ז"ל, שב־7 באוקטובר הקריב את חייו כדי להציל אחרים; קורל גבאי, שאיבדה בדצמבר 2023 את בעלה, רס"ם אלירז ז"ל, שנפל בעזה ארבעה חודשים לפני שילדה את בנם הבכור נועם; וסרן א', מפקד פלוגה בגדוד שמשון בחטיבת כפיר, שאיבד חיילים וחברים לנשק - ובקרוב עשוי לחזור להילחם, אם הפסקת האש תקרוס.
פרויקט מיוחד: הגיבורים של חרבות ברזל - 500 ימים למלחמה//גרגורי ירין
"129 ימים בשבי נראו כנצח", הודה לואיס הר מייד כשהתיישבנו. "500 יום? לא מבין איך עשינו זאת". קורל הסתכלה עליו וחייכה: "ב־7 באוקטובר אלירז אמר לי 'יום או יומיים ואנחנו גומרים אותם, אין לך מה לדאוג'. והנה, אנחנו כבר ביום ה־500, ואין סיום באופק. נראה שאיפשהו אנחנו תקועים".
לידם יושב סרן א', שב־7 באוקטובר נלחם במתחם הנובה, משם עבר לקיבוץ בארי ומאז לא הפסיק להילחם. "כמפקד זה דווקא הכי קל", הסביר. "אתה לא עוצר לרגע לחשוב. אנחנו נלחמים כבר 500 ימים, ובהרגשה שלי מדובר ברצף אחד. לא היתה הפסקה כדי שאוכל לעכל. מבחינתי, כאילו עברו רק שלושה חודשים".
יש ויכוח אם להמשיך בעסקה, או לחזור להילחם עד השמדת חמאס.
שפירא: "זכיתי לראות לפני כמה ימים, בבית החולים, את אור לוי שחזר מהשבי. הוא אדם חזק, בעל עוצמות אדירות, ששמר על אופטימיות למרות הסבל שעבר. אור סיפר שענר הרגיע אותם במיגונית, כשמחבלים זורקים רימונים מבחוץ, ושהנוכחים הרגישו שענר הוא המגן שלהם. ענר אמר להם כל הזמן 'תפקחו עיניים', ואחרי שהוא נהרג אור אמר לעצמו שעכשיו הוא זה שצריך להשגיח. כשהוא ראה מישהו שוכב במיגונית ועל גבו רימון חי, הוא זרק את הרימון החוצה - ואחרי שנייה נשמע הפיצוץ.
"הרשים אותנו שאחרי הטרגדיה הנוראה שעבר, שבה איבד את אשתו, ואחרי התופת שחווה, אור ביקש דבר ראשון לדבר איתנו. אנחנו כל כך שמחים שענר זכה להציל אותו, אבל מי שראה את מצבו של אור ביום השחרור לא יכול לחשוב על עוד רגע נוסף שהחטופים נמצאים בשבי. לי אין ספק שאת חמאס אי אפשר לחסל, כי זה רעיון. נהרוג עוד 50 אלף, אבל יש מיליון וחצי חמאסניקים פוטנציאליים. מצד שני, אם כל החטופים לא יחזרו - בשבר הזה לא נוכל לטפל אחר כך".
לואיס: "חיסול חמאס זו אוטופיה, דבר לא אמיתי. צריך להחזיר את החטופים, ואחר כך אפשר להמשיך במלחמות כמה שאתה רוצה. אני לא מוריד חלילה מהחשיבות, אבל אני מבדיל בין אזרחים שנלקחו מבתיהם לבין חיילים שנלחמים. עם כל כמה שאנחנו עצובים על כל חייל שנופל, אזרח כמוני, שהיה בביתו ואפילו נשק לא היה לו - צריך להחזיר".
יגידו שאתה משחרר רוצחים בתמורה.
לואיס: "להמשיך לתת להם בכלא אוכל ואוניברסיטה? אני מעדיף שיהיו בעזה, ומי שירים ראש יחטוף כדור בראש. גמרנו עם המשחקים, למה אנחנו צריכים אותם פה?"
שפירא: "הרבה יותר חשובים לי חיי ישראלים מאשר הריגת מחבלים. את זה נוכל לעשות גם בעוד כמה שנים. הרי לחמאס תמיד יהיו מחבלים, כל עוד האידיאולוגיה חיה וקיימת. האנשים האלה בני מוות, ואני מבין את החשש. היתה עסקת שליט, שבה יחיא סינוואר שוחרר, והיא מזכירה לנו את המחיר, אבל הנה סינוואר חוסל ובמקומו בא אחיו. הכל תלוי בשאלה איך ישראל תנהג ומה תהיה המדיניות בעידן החדש מול עזה".
"הרבה ישתנה עם טראמפ"
יש טענה שאם נפסיק כעת להילחם - חיילינו נפלו, חלילה, לשווא.
קורל: "היה לי קשה להבין שלא אראה את המקום שבו בעלי אלירז נפל. רציתי לסגור מעגל, אבל כנראה הייתי עסוקה באבל וקצת שכחתי ממה שמסביב. ברגע שראיתי את מצב החטופים ששבו, הבנתי ששום דבר לא יותר חשוב מהחזרת כולם. עומר שם טוב, שנמצא בשבי, הוא חולה אסתמה כמוני, איך אפשר להסתדר שם בלי משאף? נחזיר אותם, ואני מוכנה להבין גם את המחיר הכבד ששילמתי - כי אלירז ידע שהוא יוצא להילחם כדי להביא את החטופים הביתה".
סרן א': "אין דבר כזה 'נפלו לשווא'. אני מתחבר למה שלואיס אמר: יש הבדל ענק בין להילחם בבית הדפוס בבארי, כשהגופות שאתה רואה מימינך ומשמאלך הן של אזרחים, לבין זה שאתה נלחם בשדה קרב ואין מה לעשות, עם כל הכאב, חיילים נופלים. אזרח שנחטף בגלל שרצה לרקוד? את המציאות הזאת התפקיד של הלוחמים לשנות, ייקח כמה זמן שייקח".
החיילים שלך לא שחוקים אחרי לחימה ארוכה?
סרן א': "זה מאתגר, אבל אין ברירה. האזרחים לא שחוקים? אמרו עלינו 'דור הטיקטוק', ובסוף ראיתי בעיניי דור שידע להוציא מעצמו דברים עצומים, עם כל השחיקה והאתגרים".
קורל: "החבר'ה של בעלי בני 38 פלוס, והם נמצאים כעת במילואים בצפון. יש לו חבר שהשאיר שישה ילדים בבית. תמיד צחקתי על אלירז 'אתה זקן', חשבתי שהוא הולך למילואים כדי לשחק עם חברים, ואז גיליתי שהוא יוצא סיירת. קרבי מת לי בעזה".
לואיס: "היה מפגש עם הכוחות שחילצו אותנו מהשבי, ואחד מאנשי הימ"מ אמר לי..." עיניו של לואיס מתחילות לדמוע, וקורל מניחה יד על כתפו. אחר כך הוא ממשיך: "אחד מאנשי הימ"מ אמר לי: 'כשיצאתי מהבית נפרדתי מאשתי ומילדיי וידעתי שאולי לא אחזור', וכל זה בשביל להציל אותי. זה דבר ענק. הם היו מוכנים לתת את חייהם למעננו".
לא מטרידים אתכם "מצעדי הניצחון" שמארגן חמאס בעזה?
שפירא: "איזה ניצחון? זה טוב לתעמולה הפנים־עזתית. הם משקשקים מפחד. חיסלנו 90 אחוז מההנהגה שלהם, והם ספגו מכה שלא היתה כמוה מתחילת הסכסוך הישראלי־פלשתיני. שיגידו. כשאני רואה אנשים כמו אור לוי, שחזר מהשבי, ורואה את רוחו שלא נשברה - אני יודע שזו רוח שמנצחת את הנבלות מחמאס".
לואיס: "זאת הצגה שלהם, אבל גם כזו שמראה שכל מה שאומרים אצלנו, 'חיסלנו את חמאס' ו'אפשר לחיות בשקט בדרום', הוא לא נכון. למה אנחנו צריכים לנסות להציג 'תמונת ניצחון' כשאין? למה לשקר? צריך להגיד שאנחנו באמצע לחימה. אבל להגיד 'חיסלנו' ו'לא יהיו יותר טילים'? הם עוד קיימים".
אולי הנשיא טראמפ יפתור את הבעיה? הוא מציע טרנספר לעזתים.
קורל: "כששמעתי את טראמפ אומר 'להחזיר את החטופים עד שבת ב־12 בצהריים' זה נשמע כחלום, אבל אני חושבת על המחירים. איך מסיימים להילחם? איך תושבי עוטף עזה יחזרו הביתה בבטחה? איך ניסע לראות כלניות בדרום? לא רואה את האופק כרגע".
שפירא: "הרבה דברים יכולים להשתנות עם טראמפ, אבל גם כוחו מוגבל. הרצועה לא תתפנה והחטופים לא יגיעו בפעם אחת, ומה תעשה עם החמאסניקים שבגדה? אני ירושלמי, וכל הכפרים שמסביב הם חמאס, אז גם אותם תפנה? זו פנטזיה לא בת מימוש, ומי שמציב לעצמו יעד שלא ניתן להשגה - בסוף מתאכזב. עם זאת, חמאס צריך להבין שלא כדאי לו לנסות אותנו פעם נוספת".
"הפוליטיקה הישנה נגמרה"
אני שואל את לואיס אם הוא עדיין חושש לחזור הביתה.
"אני חבר קיבוץ אורים ונחטפנו מניר יצחק, מביתה של בת זוגי, קלרה", הוא עונה. "באנו לשם יום אחד, אחרי ששוחררתי, והיה לי מאוד קשה. נכנסתי ומייד יצאתי, כי הגוף לא אפשר לי. רק ב־7 באוקטובר האחרון, במלאת שנה למלחמה, נכנסנו שוב עם קלרה והבנות, וזה היה אחרת.
"קלרה מחליפה כעת את הרהיטים, כי אין לה עדיין הרגשת ביטחון, ואילו אני אמרתי שאם נחזור לאורים - אז לפחות שיהיה לי שם ממ"ד, כי כרגע אין. אבל אני אחזור. זה השורש, הבסיס, ומשם הוציאו אותנו. היום טוב לנו ברמת אביב, השכנים נפלאים, אבל זה כמו חופשה".
השתניתם מאז 7 באוקטובר, שיניתם את דעותיכם?
לואיס: "לגמרי, הייתי בעד דו־קיום, והיום אני טוען שאין עם מי לדבר ושבעזה כולם חמאס. צריך שם שנים של חינוך לשלום ולאהבה כדי שישתנו. הרי היום לכל תינוק שמים נשק ביד ובנדנה ירוקה על הראש, ומצלמים את 'השאהיד הבא'".
קורל צוחקת. "אני כעת בת 28 עם ניסיון חיים של בת 60. אלירז היה מבוגר ממני בעשור, והייתי הנסיכה הקטנה שלו. בשנה האחרונה למדתי לעשות הכל לבד. הפכתי לאמא תוך כדי האבל והתבגרתי, כי אין ברירה. מבחינת דעותיי, תמיד האמנתי שאין 'אזרחים תמימים' בעזה. הילדים שריחמנו עליהם במבצע צוק איתן הם אלה שנכנסו ליישובים ב־7 באוקטובר. אם היה עם מי לדבר בעזה, היו יותר חטופים כעת בבית. חסיד אומות עולם אחד אין שם".
שפירא: "רוב האנשים שאני מכיר נשארו באותן הדעות. אצלי זה חיזק הרבה דברים וחידד. למשל, השוויון בנטל. ההבנה שהציבור החרדי חייב להיכנס מתחת לאלונקה, ושגם הציבור הערבי צריך לתרום. ההנהגה חייבת להבין שהפוליטיקה הישנה נגמרה. סבי (חיים משה שפירא, א"ל) היה מנהיג המפד"ל ההיסטורית, והוא תמך בגיוס בחורי ישיבות.
"במלחמת השחרור בחורי ישיבה לחמו, ואילו עכשיו קם רב ראשי ואומר שאפילו הבטלנים לא צריכים להתגייס. אי אפשר לטשטש ולעגל פינות. סיפורי החטופים וגיוס החרדים חייבים להיות הכרעות שנובעות מערכים, ולא משיקולי קואליציה. הנהגה שלא תעשה זאת תיענש בסופו של דבר בידי הציבור, בטח זה שלחם בחזית".
מה עם סוגיית ועדת החקירה?
שפירא: "כשהמלחמה תיגמר, מי שהיו אמונים על הביטחון יצטרכו לתת את הדין. הדרג הפוליטי והדרג הצבאי שניהם כשלו, וזה לא עניין של ימין ושמאל. ועדת חקירה ממלכתית היא הדבר הראוי והמטרה היא לא לערוף ראשים, אלא לא לחזור ל־7 באוקטובר נוסף. אבל לא להקים ועדה כעת, באמצע מלחמה. לא מחליפים נהג באמצע הירידה. צריך שהרכב ייעצר, ואז להגיד 'תרדו בבקשה, נמצא נהג יותר טוב כי הבאתם אותנו לאסון'".
לואיס: "מאכזב שממסמסים את הנושא. צריך לדעת מה קרה ומה עושים לגבי זה. החיילים עשו את המקסימום, הבעיה היא אצל אלה שהתעלמו כשהבנות (התצפיתניות, א"ל) התריעו. הם צריכים להיות בכלא. למה מסתירים מאיתנו?"
סרן א': "אחד היסודות הבסיסיים בצבא הוא התחקיר. להבין במה טעית כדי להשתפר. הצבא חייב תחקיר דחוף, אבל גם דחוף לנצח במלחמה - ואת שני הדברים האלה קשה לעשות ביחד. אני, כחייל, רוצה לשמוע איך זה לא קורה שוב".
איך קרה שאפילו המלחמה הארוכה לא איחדה בינינו?
סרן א': "יהודי צריך פרספקטיבה. בדנ"א של העם שלנו תמיד אחרי משבר קורה משהו טוב, וזה מה שמחזיק אותי. בצבא הביחד עובד, גם בגלל המטרה המשותפת - שלא תמיד נמצאת בחוץ. בחאן יונס, לפני חצי שנה, לפעמים פתחנו טרנזיסטור כדי להתעדכן בחדשות, וכשהיינו שומעים על המחלוקות זה הוציא את הרוח מהמפרשים ברמה שקשה היה לחזור אחר כך להילחם. באחת הפעמים, כשיצאתי הביתה, אני זוכר שנהגתי ברכב ומישהו צפר וצעק: 'אתה הלום קרב? איך אתה נוהג?' רציתי להגיד לו שיכול להיות שכן, וגם להסביר לו 'אנחנו במלחמה, אני על מדים, תהיה קצת אמפתי'. צריך פה אמפתיה".
שפירא: "ענר, בזמן המהפכה המשפטית, השמיע לי את השיר שכתב 'שנאת אחים', ואמרתי לו שאני רוצה להשמיע אותו באחת ההפגנות. אחרי 7 באוקטובר חשבתי שהשיר כבר לא רלוונטי ושהכל יהיה בסדר בתוכנו, אבל לצערנו הוא רלוונטי מתמיד, כי משהו בשיח הפוליטי־תקשורתי מלבה - למרות שרוב העם לא שם. רוב העם רואה את הדברים בצורה יותר מאחדת. אני אופטימי".
"צריך להישאר כאן ולהילחם"
אופטימיות היא שם המשחק אצל הארבעה שעברו, כל אחד בדרכו, תקופה מטלטלת וטרגדיות, אבל עדיין ממשיכים להסתכל קדימה.
"העובדה שמדברים על לארגן את המדינה מחדש היא דבר אופטימי", משוכנע משה שפירא, "זה יחייב לייצר ערכים לפי האנשים שעמדו בגבורת רוח מול אידיאולוגיה רצחנית, ויכלו לה. ענר הצליח במשך 34 דקות, בלי נשק, לעצור 20 מחבלים, להציל חיים, ולא רק הוא. יש רבים שיצאו מהבית להילחם בידיים חשופות. זו עוצמה אדירה של רוח וסולידריות שצריך לקחת הלאה".
קורל: "לפעמים אני אומרת 'איזה טייטל מפוצץ יש לי'. התאלמנתי בהיריון ואני ממשיכה בחיי, כי אני יודעת שזה מה שאלירז היה רוצה. נועם גדל בלי אבא, והוא צריך לגדול עם אמא שמחה. יהיו לו חיים טובים והוא יגדל על ערכי אביו ויתגייס לגולני, כי אין לו ברירה. הילדים שלנו לא יראו אותנו נופלים. יוסף חדאד בא לנחם אותי בשבעה והעלה תמונה כשאני מחייכת. מישהו רשם 'היא נראית שמחה שבעלה מת'. אני מחייכת, כי אף אחד לא ימחק לי את החיוך. אלירז נפל כגיבור ואשתו תהיה גיבורה, ויהיה לנו בן מלך".
לואיס: "מאז שנולדתי אני כזה. אמרתי שגם בשבי לא יצליחו למחוק לי את החיוך, ושיגעתי את המחבלים עם בדיחות. היום אני חושב, איך עשיתי זאת? אבל זה כוח ההישרדות. הודות לדברים האלה אני חי, ואלה שכתבו לך, קורל, כתבו גם לי כשראו אותי רוקד - 'הנה זה שמלכלך על ביבי'. מה הקשר? אחד הדברים שלמדתי בשבי זה להעריך את מה שיש. אני בעוד כמה ימים בן 72, ומה יותר חשוב מהמשפחה ומהנכדים? כל מי שאומר דברים רעים, זו בעיה שלו. לפני השבי הייתי מתעצבן כמו הרבה ישראלים, 'למה הוא אמר את זה?' היום אני לא מתייחס".
איפה, לדעתכם, נהיה בעוד 500 ימים?
קורל: "בתאילנד".
לואיס: "אתם צריכים את תאילנד, מגיע לכם, אבל בסופו של דבר תחזרו הביתה. מישהו שאל 'אחרי מה שעברת, תעזוב את הארץ?' הסתכלתי עליו ואמרתי: 'יש לנו ארץ אחת. צריך להישאר, להילחם ולעשות הכל כדי לשמור עליה'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו