מי שיש לו לב – לא יחסיר פעימה

חינכו אותנו במשך 488 ימים שצריך שלבים ופעימות, כאילו יש סיבה מיוחדת שאי אפשר להשיב את כל מי שנחטפו ממיטותיהם באותה שבת של 7 באוקטובר. כולנו מתרגשים לראות את עופר עם ילדיו, ירדן עם עופרי, קית' ואביבה, ארבל בזרועותיו של יחי, גדי עם ילדיו, אגם עם הוריה. דמעות האושר נמהלות בדמעות כאב, על החיבוק שלא יגיע, על החטופים שנותרו מאחור.

16 חודשים של הפקרה, ועוד 16 ימים להסכם הנוכחי, ויש מי שהזמן לא בוער לו. רה"מ נתניהו כבר נהנה מפירות ההסכם הנוכחי כאורחו הראשון של הנשיא טראמפ, לצד שורה ארוכה של הבטחות – כל זאת בתמורה לחובתו הבסיסית ביותר כלפי אזרחיו - להשלים את החזרת מי שנחטפו.

אחרי 16 חודשים כבר אין לנו ציפיות מראש הממשלה שיעשה את הדבר הנכון. מי שאין לו תוכנית מדינית מעדיף להמשיך את המלחמה, גם במחיר דמים יקר. אך כניסתו של טראמפ לתפקיד שינתה את התמונה, וסוף־סוף גלגלי המתווה החלו לנוע.

אבל אם חלילה יצליחו המטרפדים לבצע סיכול ממוקד בשלב הבא בהסכם – מדינת ישראל לא תעמוד במחיר המשך ההפקרה, הפרת האמונים מול אזרחיה, תוך שבירת האתוס הישראלי והיהודי.

בתוך השיחה על המחירים שאנו נדרשים לשלם התקבעה המשוואה השגויה שאלו המחירים שמשלמים עבור החטופים. לא, המחירים הכואבים והכבדים הם המחירים שהמדינה שלנו צריכה לשלם בעקבות ההפקרה שהתרחשה כאן ב-7 באוקטובר, כשלא היה מי שיגן, שישמור, שיציל.

אנחנו פונים אליך, מר טראמפ - רק אתה יכול לעשות זאת. הפעל את כל עוצמתך כדי להביא להשלמת המתווה, עד שאחרון החטופים ישוב הביתה, עד שהסיוט ייגמר.

אנחנו שומעים מהחטופים ששבו כי מה שהחזיק אותם שם הוא הידיעה שאנחנו נאבקים עליהם. נהיה ברחובות ובכנסת ובכל מקום שנידרש כדי להמשיך ללחוץ על מקבלי ההחלטות ולוודא שהשלב השני ממשיך את הראשון. רק אז נתפנה לבכות כמו שצריך, להתאבל, להתחיל ולחבר את השברים.

הכותבת היא אחותו של איתי סבירסקי, שנחטף לעזה ונורה למוות. גופתו הוחזרה והוא הובא לקבורה בין שני הוריו בבארי.