עזבו את מקומות העבודה והגיעו לכיכר החטופים: "התרגשות שיא - חיכינו לזה הרבה זמן"

בפעם השלישית מאז תחילת הפסקת האש, אזרחים רבים התאספו בכיכר החטופים בתל אביב כדי לחגוג את שחרורם הצפוי של ארבל יהוד, אגם ברגר וגדי מוזס, יחד עם חמישה אזרחים תאילנדים, לאחר 482 ימים בשבי חמאס. למרות שמדובר באמצע יום עבודה, המעמד, המרגש והטעון, משך אליו אנשים שהגיעו להביע תמיכה ולחלוק את תחושת ההקלה והתקווה.

רבים מהמשתתפים בחרו לעזוב לזמן קצר את מקום עבודתם ולהגיע לכיכר עם דגלי ישראל ושלטים של תמונות החטופים, והשמחה הייתה מהולה בהתרגשות ובדמעות. דניאל כהן, בן 34 מתל אביב, סיפר: "כששמעתי שהשחרור קרוב, ידעתי שאני חייב להיות כאן. לא יכולתי להישאר במשרד כשאני יודע שהחטופים סוף סוף חוזרים הביתה. אנחנו עוקבים אחרי כל עדכון, וכשנדע שהם באמת שוחררו, נחגוג כמו שצריך ונחזור לעבודה".

לכל פעימה יש את הרגע המרגש שלה, הפעם היה זה כאשר הופיעו התמונות של ארבל יהוד וגדי מוזס הולכים על הרגליים ומתחבקים רגע לפני השחרור, החלו מחיאות כפיים וחלק מהאנשים החלו לדמוע בהתרגשות, וכך גם כאשר ראו את אגם ברגר עולה על הבמה של החמאס ויורדת לרכב של הצלב האדום.

נועה, בת 29 מרמת גן, סיפרה כי היא עובדת במגדלי עזריאלי והבוס שלה התיר לה לצאת מהמשרד לכמה שעות כדי להגיע לכיכר. "הוא הבין כמה זה חשוב לי. זה לא משהו שקורה כל יום. חיכינו כל כך הרבה זמן לרגע הזה, והלב שלי עם המשפחות שמחכות להם. אני מתפללת שגם האחרים יחזרו בקרוב".

לצד החגיגות, התחושה בכיכר הייתה מורכבת. השמחה על שחרורם של השמונה לוותה בהכרה בכך שעדיין ישנם עשרות חטופים רבים שטרם שבו הביתה. "זה לא נגמר עד שכולם חוזרים", אמרה מירי שהגיעה עם שתי בנותיה. "אנחנו כאן כדי לחגוג, אבל גם כדי להזכיר לכל מי שצריך לשמוע – הלחץ הציבורי חייב להימשך. הממשלה לא יכולה להרפות עד שהאחרון שבהם יהיה בבית".

כמו בפעמים הקודמות, מסך גדול שידר בשידור חי את ההתפתחויות האחרונות, והשידורים החיים של הערוצים השונים ליווה את הבוקר. "אחרי כל כך הרבה חוסר ודאות, היה ברור לי שאני לא יכול להמשיך את היום כרגיל", סיפר יוסי סיוון והוסיף: "לקחתי חצי יום חופש כדי להיות כאן ולחגוג יחד עם כל מי שהפך את הכיכר הזאת לבית השני שלו בחודשים האחרונים. אנחנו עם אחד, וכשחלק מאיתנו סובל, כולנו סובלים. היום, לשם שינוי, אנחנו גם שמחים ביחד".