יש מכבים - גם בדור שלנו

עוד ועוד פרקי גבורה נכתבים מאז 7 באוקטובר, וגם עוד ועוד "הותר לפרסום" שהופך את הבטן ואת הנשמה. בחנוכה הזה נוכל לספר גם בגבורת המכבים בני דורנו: ענר שפירא, שבמו ידיו הדף רימון אחר רימון אל מחוץ למיגונית, עד שהוכרע; שפרה בוכריס, שחילצה בקור רוח מאות אנשים מהמסיבה ברעים; צוות קלמנזון, שהציל רבים מאנשי בארי תחת אש; גיבורי כיתות הכוננות, שרבים מהם נפלו בקרבות; אדר בן סימון, שהסתערה על המחבלים בזיקים, חיסלה רבים מהם ולבסוף נהרגה; יששכר נתן, שהציל משפחות בכפר עזה ונפל בקרב בצפון הרצועה.

ואלה הם רק מתי מעט מתוך רבים שאנו חייבים להם כה הרבה. גיבורים בעל כורחם, שלא חיפשו תהילה, אלא חיים.

מאות ואלפים של גילויי גבורה בשדה הקרב ובעורף שהפך לחזית, אזרחים וחיילים רגילים שאמרו "הנני". הם באו מבלי שנקראו לדגל, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, שחירפו את נפשם למען כולנו. ממשיכיהם בפועל של שמשון הגיבור ושל בר כוכבא ושל יהודה המכבי ושל לוחמי המחתרות ושל מגיני כפר עציון ושל לוחמי גבעת התחמושת וקרבות עמק הבכא במלחמת יום כיפור. גיבורים שלא ידעו שהם כאלה.

בימים הראשונים שלאחר הטבח, טעינו לחשוב שלפנינו מהדורה חוזרת ומורחבת בהרבה של פרעות קישינב. המראות היו דומים, אבל החמצנו אז לחלוטין את מה שהתגלה רק בחלוף כמה ימים.

איננו עוד אותה קהילה חלושה וכנועה שתיאר ביאליק ב"בעיר ההרגה" שלו. "בני בניהם של המכבים, ניני האריות" לא נסו הפעם "מְנוּסַת עַכְבָּרִים וּמַחֲבֵא פִשְׁפְּשִׁים", כפי שכתב ביאליק - אלא לחמו כגיבורים.

אם המלחמה הזאת היא מלחמת הקוממיות - הרי היא הקוממיות של הגבורה, בהיקפים רחבים, ממגזרים ומגילים רבים: בני הציונות הדתית, ההתנחלויות, הקיבוצים, הערים והפריפריה. כולם כתבו פרקים במסכת הגבורה של חרבות ברזל. "מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יִשְׂרָאֵל, אוֹתָן מִי יִמְנֶה? הֵן בְּכָל דּוֹר יָקוּם הַגִּבּוֹר גּוֹאֵל הָעָם", כתב מנשה רבינא ב־1935, והוא עדיין לא ידע על המכבים גרסת 2024.

בשנות הגלות הארוכות הגבורה היהודית בלטה פחות, או שהוענקה לה משמעות רוחנית־תורנית. בעבר, חנוכה היה בעיקר חג ששמו ומהותו נקשרו בחנוכת בית המקדש, הדלקת הנרות ונס פך השמן. תחיית העם היהודי בארץ ישראל וצמיחת התנועה הציונית הפכו אותו גם לחג החשמונאים, עם ממד לאומי מובהק שהתווסף לניצחון התרבות התורנית על התרבות היוונית.

גיבורי רוח וגוף

לאורך השנים האחרונות טעינו לחשוב שהגבורה היהודית נמה את שנתה, שהדור הזה כבר פחות שם. היו רבים שפקפקו במחויבות שלו להקריב ולהילחם למען המשך הקיום שלנו כאן כעם וכמדינה. כל החששות הללו קרסו והופרכו בגדול ב־14 החודשים האחרונים. סיפור הגבורה שנכתב בחרבות ברזל לא נופל מסיפור הגבורה של לוחמי תש"ח, ששת הימים ויום כיפור. חמאס וחיזבאללה ואיראן ראו בדמיונם צבא חלש ומפולג וחברה מפוררת - אך גילו יחד איתנו אלפי גיבורי רוח וגוף, את דור הגבורה תשפ"ד.

ולצד זאת, כדאי שנזכור בחנוכה הזה גם את סופה של מדינת החשמונאים. "מדינת ישראל" של הימים ההם קמה בשנת 140 לפנה"ס, ונפלה בעיקר בשל ריב האחים הורקנוס ואריסטובולוס, בני־ניניו של מתתיהו החשמונאי, שרבו ביניהם על המלוכה. אחרי תהפוכות רבות בתולדות מדינת החשמונאים - שלטון שמעון, רציחתו, שלטון בנו יוחנן הורקנוס ואחריו מלכות ינאי ושלומציון - התנהלו קרבות אחים בין מחנות הורקנוס ואריסטובולוס.

כדי להכריע במחלוקת ביניהם, השניים פנו לשליט הרומי פומפיוס. זה ניצל את חולשתם, כבש את ירושלים, ביטל את המלוכה החשמונאית והפך את המדינה הצעירה לבת חסותה הכנועה של הרומאים. המדינה היהודית העצמאית של הימים ההם חדלה להתקיים אחרי 77 שנה. ריב האחים ומסירת גורלה בידי מעצמה זרה הביאו לקיצה.

מדינת ישראל של היום היא בערך באותו הגיל. ערב 7 באוקטובר, שקענו לריב אחים שאיים להטביע את כולנו. נחלצנו מתוכו במחיר כבד מאוד. אסור לנו ליפול שוב לבור הזה.