רגע לפני שאנחנו נפרדים, צביקה פרבר מקיבוץ יפתח בגליל העליון מראה לי תמונה שצילם באותו הבוקר, של הזריחה מעל הרי נפתלי. עשרות שנים ככה הוא מתחיל את הבוקר, בהליכה ספורטיבית לאור הזריחה.

אבל מאז שהתחילה המלחמה, אז פונה יחד עם אשתו נאוה לדיור מוגן ב"מגדלי הים התיכון" בסביון, הוא רואה את הזריחות מעל שמי העיר אור יהודה שבמרכז הארץ. השמש היא אותה שמש, האור הוא אותו אור - אבל הנוף, והאוויר, רחוקים מאוד מהבית.

בשבוע שעבר, אחרי הפסקת האש בצפון, צביקה הצליח לצלם את הזריחה מעל הרי נפתלי. זמן קצר אחרי כן, הוא כבר יושב במרפסת ביתו, שופך מים חמים על עלי לימונית ומרווה בספל שקוף, עלים שקטף מגינת התבלינים שלו שרק חלקה שרד את המלחמה.

הוא בן 79, קיבוצניק מושבע עם שפם עבה, שמסתכל על החיים דרך משקפיים בצבע ורוד. מחפש את הרקפות שמתחילות לפרוח ואת הציפורים שחוזרות לבקר. מחייך כשהוא שומע שאון של אופנועים שעוברים בכביש הסמוך. "הנה סימנים שהחיים מתחילים לחזור. כמו הפריחה, הכל מתחיל לחזור לחיים".

"הגעגועים שברו אותו"

ב־8 באוקטובר הוא התפנה מהבית יחד עם אשתו נאוה (77) הסובלת ממחלה כרונית, והמטפלת הפיליפינית מריוויק. הם עברו לדיור המוגן "מגדלי הים התיכון" בסביון שבמרכז, שדאג לדירות למפונים בני הגיל השלישי. עד היום הוא משבח את היחס שהם מקבלים בדיור המוגן, כבר 15 חודשים. אבל הגעגועים הביתה שברו אותו.

מ־1967 הוא כאן ביפתח, סמוך לגבול עם לבנון. הגיע עם גרעין נח"ל, ואחרי שנה, כשהוא ונאוה התחתנו, קבעו כאן את ביתם. יחד הם הקימו משפחה בת חמישה ילדים ושמונה נכדים, בינתיים.

"אני אוהב את הבית כאן. את הריח. את הזריחה המטורפת מעל הרי נפתלי. המלחמה הזו היא הפעם הראשונה שיצאתי מיפתח בגלל מצב ביטחוני. אחי נהרג במלחמת יום כיפור, וכל מלחמה היא קשה. כואב לי על ההרוגים. אבל מעולם לא עזבנו, גם כשהיו כאן קטיושות לאורך השנים, לא חשבנו לעזוב. עכשיו, במלחמה הזו, לא ידענו לכמה זמן אנחנו הולכים, וככל שהזמן התארך הכל נעשה מסובך יותר".

כשראו שהזמן חולף והם עדיין רחוקים מהבית, צביקה החל להגיע לביקורים בבית. והמראות לא היו פשוטים. האבק הצטבר, חיות בר כמו חזירים וגיריות הרסו את הגינה, והצנרת בשירותים דולפת. באמצע השבוע, כשנשאר לישון בלילה, גילה שהמזגנים לא עובדים. את שעות הבוקר הקרירות, שנמדדו בהן 8 מעלות, הוא העביר צמוד לרדיאטור.

"בכל פעם שאני מגיע אני מגלה בעיה חדשה בבית. בעלי החיים הפכו לי את כל גינת השרכים, ואותה כנראה לא אחדש יותר. התחילו נזילות בניאגרות, ארון האמבטיה נאכל על ידי טרמיטים. לפני כמה חודשים, כשבאתי רגע לראות שהכל פה בסדר, הבנתי שהשארתי אוכל במקפיא והמקפיא הפסיק לעבוד. כבר מהריח בכניסה לבית הבנתי את גודל הבעיה. כשאתה לא נמצא, משהו לא טוב קורה בבית".

יונתן ורטיקובסקי מקיבוץ מלכיה: "הסברנו לבן שלי שהצבא ביקש מאיתנו לא לישון עדיין בבית, כי יש שם עוד בומים. אפילו אנחנו לא יודעים מתי נחזור"

לו היית יכול לחזור למגורים מלאים מחר, כמה זמן היית צריך כדי לארגן מחדש את הבית? אני שואלת בזהירות, וצביקה לא מתבלבל. "חודש. במקרה הטוב. ולי לא מפריע לחזור גם אם הוא לא מושלם. אני מתגעגע מאוד לבית הזה. בכל פעם שאני בא, אני מרגיש שאני שואב כוחות מחודשים. אבל אין כאן כרגע שירותי רפואה או חברה, למשל. החבר'ה מהקיבוץ עובדים קשה כדי להחזיר אותו להיות המקום הקסום שהוא תמיד היה. אני גם צריך לארגן את הבית בהתאם למצב הרפואי של נאוה. אבל אין ספק שאנחנו צריכים לחזור הביתה. אין סיבה בעולם שאנשים לא יחזרו לכאן וימשיכו לחיות כפי שחיו קודם".

להרגיש בבית בשטח אש?

יותר מ־60 אלף תושבים פונו מביתם שבצפון בעקבות המלחמה. אזורים נרחבים הוכרזו כשטח צבאי סגור, ורבים מהתושבים ביישובים הסמוכים ללבנון לא ביקרו בבית יותר משנה. האמיצים ביניהם היו מגיעים מדי פעם, לוקחים דבר או שניים ונאלצים לצאת, כי מי יכול להרגיש בבית בשטח אש. יונתן ורטיקובסקי מקיבוץ מלכיה הוא אחד מהם.

"בכל פעם שאנחנו אומרים לבן שלי שהולכים הביתה, הוא שואל אם לבית במלכיה", יונתן נרגש. "הסברנו לו שהצבא ביקש מאיתנו לא לישון עדיין בבית כי יש שם עוד בומים, וכשיהיה בטוח - נחזור. אבל אפילו אנחנו לא יודעים מתי נחזור".

הוא בן 37, מאמן בעמותת הספורט של המועצה האזורית גליל עליון ורכז תעסוקה ב"דרך חדשה". הוא ואשתו כנרת (40), מובילת פעוטון בחולתה, גרים כבר חמש שנים במלכיה, מאות מטרים ספורות מקו לבנון. שני ילדיהם, רועי בן ה־3 וחצי ונעמה בת השנתיים, נולדו כאן בקיבוץ. ב־15 החודשים האחרונים הם נוודים, ובעשרת החודשים האחרונים הם שוכרים דירה ביסוד המעלה.

צביקה פרבר מקיבוץ יפתח: "אני מתגעגע מאוד לבית הזה. בכל פעם שאני בא אני מרגיש שאני שואב כוחות, אבל אין כאן כרגע שירותי רפואה או חברה"

שבועיים אחרי הפסקת האש, הם באים לבקר בבית עם הילדים, וההתרגשות גדולה. להבות האש כבר דולקות באח, ורועי מתרוצץ בין הסלון למתקן הטיפוס שבחצר. יונתן בודק את קירות הבית, מגלה שרסיס קטן מרקטה הותיר אות קטן על הקיר החיצוני. הבית רחוק מלהרגיש בית.

"חברי כיתת הכוננות והנהלת הקיבוץ עושים עבודה מדהימה, ושמרו על הקיבוץ, ועל הנוי, ועל הדשא. אבל גם אם יתקבל אישור מחר לחזור הביתה, אני צריך לפחות חודש כדי לארגן אותו. מכשירי חשמל התקלקלו בגלל הפסקות חשמל, הדלת מעץ לא טופלה ונסדקה מהשמש, יש קירות שהתקלפו וסדקים שנוצרו.

"אנחנו עוד נוכל לארגן את הכל. אבל אנחנו רוצים להרגיש בטוחים. ואנחנו נמצאים בחוסר ודאות משגע. כל מערכות החינוך, הרפואה וכדומה עדיין לא פתוחים. הכלבו בקיבוץ פועל שעתיים ביום, כדי לשרת את חברי כיתת הכוננות והיישובים הסמוכים והחיילים. אז אין לנו לאן לחזור כרגע. וחשוב לי שלא ישכחו אותנו. בחרנו לחיות במקום המקסים הזה כי זה חבל ארץ מדהים, אבל אנחנו רוצים לדעת שאין בעיה ביטחונית. שיהיה כאן שקט לא בחצי השנה הקרובה, אלא במאות השנים הקרובות".

תינוקת בבית הזמני

גם מירה מרום (34) מקיבוץ יפתח מחפשת את הביטחון. היא גדלה כאן, בין השבילים הירוקים שעכשיו עמוסים עלי שלכת. כאן בנתה את ביתה יחד עם יוסי (37), מנהל מתחם הקמפינג בקיבוץ דפנה, ושתי הבנות לייה (7) ונוייה (4). התינוקת רונה-לי בת החודשיים נולדה כבר בבית הזמני שהם שוכרים במגדל.

"המלחמה הביאה לי את רונה־לי", מירה מחייכת. "אחרי שחייל מהקיבוץ, סמ"ר גל הרשקו ז"ל נהרג, הרגשנו שאנחנו רוצים להפריח עוד חיים. והנה היא ממש נותנת חיים".

לפני כמעט חמש שנים קנו את הבית ביפתח והפכו אותו לפינת קסם. מרפסת עם דק של עץ, שהם קוראים לה "תאילנד הקטנה", עם ערסל, נדנדה, והמון שטחים פתוחים לרכיבה על אופניים ולמשחק. מאז שפונו, מירה ויוסי הספיקו להגיע הביתה מדי פעם. אבל בחצי השנה האחרונה מירה לא נכנסה הביתה.  "בתחילת המלחמה הבית עוד היה קצת מתוחזק. נתנו לחיילים את המפתח של הבית, כדי שיוכלו להתקלח אצלנו, לכבס בגדים, להרגיש בבית. אבל מאז שהם הלכו הבית מוזנח. הצנרת מקולקלת. הצבע מתקלף. יש ג'וקים הפוכים על הרצפה.

מירה מרום מקיבוץ יפתח: "אני יודעת שאנחנו עוד נחזור לבית. אני לא יכולה לתאר שאני אהיה בבית לפני שהחטופים יהיו בבית. מקווה שזה לא יקרה"

"זה מעציב אותי, אבל הבית שלי שאני מאוד אוהבת מגעיל אותי. הוא מאובק, מעופש. אפילו הכלים בארונות מלוכלכים. הגינה נהרסה כי החולדות אכלו את הצנרת, וההשקיה החשמלית הפסיקה לעבוד. כל הבגדים של הבנות כבר לא מתאימים להן כי הן גדלו. הבית מלא בשקיות, כי מדי פעם היינו קופצים בזריזות לקחת כמה דברים ולצאת משם. ואנחנו ממש בדילמה לגבי החזרה".

מנהרות ליד הקיבוץ

מה שיכריע את ההתלבטות, היא אומרת, יהיו מסגרות החינוך, שעדיין לא פועלות בקיבוץ. "אני רוצה לבוא הביתה", מירה מגלגלת את המילה הביתה על לשונה. "אני רוצה שהילדות שלי יגדלו שם בביטחון. ופתאום כשאנחנו עוד מעט שם, החששות צפים. אף פעם לא פחדתי, אבל עכשיו ההרגשה אחרת. אולי בגלל שאני אמא. אולי בגלל שראיתי בעיניים את הרוע. אולי בגלל שמצאו מנהרות סמוכות לקיבוץ שלנו.

"ועם כל החשש, אני רוצה להאמין שלא מרדימים אותנו, ושאני יכולה לסמוך על המדינה שתשמור עלינו. אני יודעת שכשיתאפשר, אנחנו עוד נחזור לבית שלנו. ואני לא יכולה לתאר שאני אהיה בבית לפני שהחטופים יהיו בבית. מקווה שזה לא יקרה".