"נותנים כוח בתקופה הזו" - תינוקות הנחמה בצל המלחמה

טל נולדה חודש לפני הזמן. אחינועם רז מיכאלי (29) ובעלה דוד בכלל לא היו מוכנים אליה, לא נפשית ולא פרקטית, אבל לה היו תוכניות אחרות. ב־7 באוקטובר, ב־6:30 בבוקר, היא החליטה שהגיע הזמן. כשהאזעקות הגיעו לירושלים - היא נשמה את נשימתה הראשונה. הבכי שלה התערבב בסירנה, החיים במוות.

בשעות הקריטיות האלה דוד היה בקשב חלקי, כי היה צריך גם לעדכן את המפקד שלו שהוא בחדר לידה ולא יוכל לגייס את המחלקה שעליה הוא מפקד במילואים. אחינועם, שבכלל לא ידעה מה קורה, התרגזה: "זה הטריף אותי בלידה. אמרתי לו, 'מה אתה בטלפון עכשיו, תהיה איתי! ורגע, מה אתה מעדכן את כולם, קודם תבדוק שנולדה לך בת בריאה!'".

גם כשהתחילו להגיע החדשות מהדרום, אחינועם היתה בהצפת הורמונים, אפידורל ואופוריה כללית, ולא הבינה מה קורה. "אני זוכרת את האזעקות מבעד למסך, כאילו אין להן קשר אלי. נכנסנו לבית החולים כזוג בעולם רגיל שהבעיה הכי גדולה שלהם זה שהם לא יודעים להיות הורים. שלושה ימים לאחר מכן יצאנו לעולם במלחמה, הרחובות ריקים ושקטים, דממת מוות כזאת ואת עם התינוקת שלך בסלקל שזה הדבר הכי מרגש ומשמח ומלא חיים שיש. הפער היה ממש חזק". שבוע לאחר הלידה התגייס דוד למילואים ולחם במשך חצי שנה.

איך זה להביא ילדה לתוך מלחמה?

"זה הכל: מצד אחד - מפחיד ומדאיג ברמות. הבאתי ילדה לעולם שאני לא באמת יכולה לגונן עליה מכלום, ומצד שני, זה הדבר הכי משמח בעולם. אני חושבת שטל הצילה אותי ושמרה עלי בכל התקופה הזאת, נתנה לי כוח, וגרמה לי להתמקד בה ולא בכל המסביב".

המלחמה פרצה כששירה רוזנברג (30) מהיישוב תקוע היתה בחודש חמישי. בעלה של חברתה הקרובה נפל בקרב והיא היתה מוצפת. "הגעתי למצב שחשבתי שאולי ההיריון הזה צריך להיפסק, אולי לא צריך להביא את התינוקת הזאת לעולם הזה. אבל עם הזמן היא הפכה לנחמה שממש חיכינו לבואה". שירה יצאה לחופשת לידה בשבוע ה־39 מתוך ידיעה שהיא תלד בקרוב, אך הילדה בוששה לבוא, "כאילו היא ידעה לאיזה עולם היא מגיעה". שלושה שבועות לאחר מכן היא נולדה, והוריה קראו לה "חן ציון" - "מתוך תפילה שנמצא חן בעיני הקב"ה".

"נולדה ילדה שהיא כליל השלמות, מוארת, אחות לניצן ולעברי. אני מרגישה שהיא מביאה הרבה טוב לעולם הזה. זה נותן לי תקווה שאולי הילדים שלי יגדלו למקום טוב יותר, ואולי אנחנו דור התיקון. המחשבות על העתיד מטרידות אותי, אני כנראה בסוג של הכחשה, ומנסה להחזיק חוט של תקווה שחייב להיות פה אחרת. פשוט חייב".