"זו אולי ההזדמנות האחרונה לקבל את הבן שלי בחזרה"

"כאשר רחל, אשתו של אוריאל הבן שלי, התקשרה לטלפון שלו בסמוך לשעה 7 בבוקר אותה שבת ארורה, היא רק שמעה את מיכאל, החבר שלו שיצא איתו למסיבת הנובה, צועק: "אוריאל, סע, סע!..." וזהו. השיחה נותקה, ויותר לא שמענו ממנו.

רחל ניסתה להתקשר שוב ושמעה בצד השני קול בערבית, כנראה של מחבל נוחבה. כשאוריאל ומיכאל הגיעו לרעים, הוא סימס שהגיע. אחרי שעה וחצי בערך הוא כתב שהם יוצאים הביתה, כי יש בלגן גדול בגלל הטילים. הוא כנראה עוד לא ידע אז על חדירת המחבלים. ככה התחילה התקופה הנוראה שלנו, שנמשכת עד היום".

"כבר ביום השני גילינו ברשת הטלגרם סרטון, שבו רואים את מיכאל יואב הי"ד מוטל מת ברכב, ואת אוריאל שלנו שרוע על הכביש כשראשו מכוסה בקפוצ'ון. את מיכאל מצאו בשטח אחרי חמישה ימים והוא הובא לקבר ישראל, ואילו אוריאל נחשב נעדר במשך שלושה שבועות, עד שצה"ל הודיע לנו שהוא מוגדר חטוף בעזה.

עברו 172 ימים ולילות עד שהצבא הודיע לנו שלפי המידע שנאסף, אוריאל שלנו אינו בחיים. איש שמח, בן 35, נשוי ואב לשני ילדים נפלאים, שליו בן 8 וחצי ואופק בן 5 וחצי - הנכדים שלי. וכמה כבוד היה לו להורים!"

"את אהבתו לריקודים אוריאל לא הסתיר מעולם. הוא השתתף בכל אירוע ריקודים ובכל מסיבה בארץ ובעולם, וסחף איתו את כל המשפחה לאהבת הריקודים. אני זוכרת שהייתי איתו באחת המסיבות שכל כך אהב, ורקדנו ביחד עד שראינו את הזריחה. זו חוויה שלא אשכח לעולם.

היה לאוריאל לב רחב, הוא הרבה להתנדב ולסייע, ומלשון הרע התרחק כמו מאש. תמיד נהג לומר שהוא חי את מסיבות הריקודים האלה, וכנראה גם ימות באחת מהן. אמר, ולא ידע שהוא צופה את עתידו. אנחנו ישבנו שבעה, בלי הלוויה, בלי קבורה, והם מחזיקים בגופתו של אוריאל יחד עם כל האחרים, המתים והחיים. עכשיו אולי זו ההזדמנות האחרונה שנקבל את הבן שלי, השם ייקום דמו, בחזרה".

נעמי ברוך | אמו של אוריאל שנחטף ונרצח