לא נשאר בהם ובנו עוד כוח: רה"מ נתניהו, תציל את אחותי

במרתפי המרצחים של חמאס יש יותר מ־115 ישראלים. ישנן 115 משפחות שלמות - הורים, ילדים, בנות זוג, נכדים וסבים, אשר "חטופים" כבר 310 ימים. כולנו חטופים - בידי סינוואר, בידי מקבלי ההחלטות, בידי חברי הקבינט ובידי ראש הממשלה. כולנו נמשיך להיות חטופים כל עוד לא תקודם ותיחתם עסקה שתציל את החטופים, שתציל את הנשמה של אלפי אנשים, את הערכים שעליהם גדלנו ואת האמון שלנו במדינה. כל עוד נמשיך לספור ימים ולהישאר ערים בלילות, מודאגים באילו תת־תנאים האהובים שלנו מוחזקים בעת שאנחנו מכוסים בשמיכה נעימה, במיטה חמה ושבעים. ולא, הם לא "רק סובלים" - הם מתים שם.

אנחנו קמים כל בוקר בידיעה שהאהובים שלנו עדיין מופקרים במנהרות עזה תחתית, עולים על רכבת ההרים הרגשית ונכנסים ללופ של ה"יש התקדמות - הכנסת תנאים נוספים - עסקה מטורפדת".

וכבר כמו בשגרה מסוימת שלא בחרנו בה - אנחנו מבינים שבערב תצא עוד הדלפה של "גורם מדיני בכיר" שתהפוך את הקערה על פיה, תשבור אותנו נפשית ותשאיר אותנו באמירת ה"ימים קריטיים לפנינו". נמאס לי!

נמאס לי לשכנע למה צריך להחזיר את אחותי ושאר החטופים הביתה. נמאס לי לשבת באולפנים ולספר את הסיפור של דורון, כשברקע רצות תמונות יפות שלה, מחייכת, מחוויות משפחתיות ותמונה אחת מהשבי, שפורסמה ביום ה־107. בתמונה, אחותי הקטנה והאהובה יושבת על כיסא, בקפוצ'ון ורוד, חלשה, כאובה, צמה בלונדינית הצידה. מדברת. נושמת. חיה.

תמונת ניצחון

עברו 203 ימים מאז פורסמה התמונה, ו־310 ימים מאז שבת 7 באוקטובר, מאז שדורון נחטפה בידי מפלצות חמאס. גורלם של אחותי ושאר החטופים מונח בכפות ידיך. ברצונך תציל אותם וברצונך תימשך אותה הפקרות שהתחילה לפני שנים והתפוצצה לכולנו בפרצוף בשעה 6:28 בבוקר שמחת תורה.

העיסוק בחיפוש תמונת הניצחון תוך השגת הישגים צבאיים וחיסולים, גדולים ומשמעותיים ככל שיהיו, מאבד את חשיבותה הערכית של קיום מצוות פדיון שבויים ושבועתה של מדינת ישראל להחזיר את כל בניה ובנותיה מהשבי, החיים לשיקום והנרצחים לקבורה ראויה בקבר ישראל.

ימית,

אחות חטופה של חטופה

הכותבת היא אחותה של דורון שטיינברכר שנחטפה על ידי חמאס