אגרוף בבטן: תקראו לזה רצח, תקראו לזה טבח - אבל אל תקראו לזה אסון

איזה אגרוף בבטן. ואי אפשר להכיל. ילדים הלכו לשחק כדורגל במגרש בכפר שלהם, כי שבת זה כדורגל. וחופש גדול. ואחר הצהריים קצת פחות חמים, וקצת יותר נעים, וילדים בחופש אוהבים כדורגל. הרי הם בסך הכל ילדים...

מה נסגר עם העולם ההזוי הזה, שבו ילדים שמשחקים כדורגל לא חוזרים? לאבא שלי, ממקימי המדינה, יש סיפור מטורף שהתרחש אולי בשנות ה-40. היה לו משחק בו הוא היה מגלגל גולה אל חבר, והחבר מחזיר. ואחד מגלגל, ואחד מחזיר. ויום אחד הוא גילגל אליו את הגולה, ואז היה בום, והחבר לא החזיר.

ואבא שלי, אז תלמיד יסודי, קרא לו בשמו כמה פעמים, אבל החבר לא החזיר. ואז הוא ראה שהוא מת. הפיצוץ, אז במלחמה על המדינה, הרג את החבר של אבא שלי, ואבא שלי הבין שככה זה במלחמה על החיים.

80 שנה אחרי, במדינה שלא מפסיקה להילחם על הקיום שלה, ילד במגרש כדורגל מגלגל כדור אל חבר, והחבר לא מחזיר. והלב מתפרק.

"האירוע הכי גדול מאז 7 באוקטובר", אמר דובר צה"ל. אבל למי אכפת. הרי אנחנו עוד ב-7 באוקטובר. ועוד יש לנו אלפים שלא גרים בבית. וגם הרקטות כבר הרגו שתי נפשות טהורות כאן, ולב זהב שם, וזוג הורים יקרים, הותירו אלפי מבוהלים. אז איך לא נמנע הרג של 12 ילדים?

קראו לזה רצח. קראו לזה טבח. קראו לזה אסון. אבל אסון לרוב נגרם מרשלנות. קריסה של רצפה באולם אירועים בשל בנייה קלוקלת, שגורמת לעשרות הרוגים. נערים ונערות שמאבדים את חייהם היקרים בשיטפון בטיול בשל רשלנות פושעת של המתכננים. אף אחד שם לא כיוון למותם, אבל הוא קרה בשל רשלנות.

למג'דל שמס היתה יד מכוונת. יד מטורפת. יד שאולי לא דמיינה איזה הרס תצליח לזרוע, אבל אלוהים, כמה רוע הצליחה לזרוע. ואין שום דרך להכיל.

אתמול בערב הודיע שהמנהיג הרוחני של הדרוזים בסוריה מגנה את הירי. אחזור על הדברים. מנהיג רוחני במדינה עוינת, מגנה את מי שפוגע בילדים אצלנו.

וכאן אולי טמון כל הסיפור. למרבה הצער, אנחנו לעולם לא נסכים על הכל. ולא נפסיק לנסות להגיע לפשרות ולהסכמים. אבל כמו שאמרנו בתיכון, "בלי לערב הורים", אולי צריך לחדד את המסר, בלי לערב ילדים.