את החטופים נחלץ במבצעים או במשא ומתן - זה יקרה רק כשהרוע יבין כמה אנחנו נחושים

שלושה חטופים. שלוש גופות. שלושה אנשים שלא יחזרו הביתה. שלוש גופות שיזכו לפחות לקבורה. שלושה אנשים שהיו בשיא כוחם: חנן יבלונקה, האיש שאהב את החיים והותיר אחריו שני ילדים; מישל ניסנבאום, הגיבור משדרות שיצא לחלץ את נכדתו בת ה-4 ממחנה רעים. היא ניצלה, הוא נרצח; אוריון הרננדס, אזרח מקסיקו, אב לילדה, שרק רצה לרקוד עם שני לוק אהובתו.

שלוש משפחות שעננת אי-הוודאות האיומה שריחפה מעליהם במשך שמונה חודשים התחלפה בבשורת איוב. עוד שלושה שמות שאפשר להוריד מרשימת החטופים הארוכה - שהתקצרה ל-125.

אין בי שמחה ואין בי תחושת נחמה. אנחנו רוצים אותם חיים, לא מתים. 125 חטופים זה קצת יותר ממחצית 252 החטופים בתחילת המלחמה, אבל זה עדיין מספר בלתי נתפס. אי אפשר לזכור 125 שמות בעל פה. הפרצופים מתערבבים אלה באלה, וכולם הופכים לעיסה אחת גדולה תחת הכותרת "חטופים". פה ושם יש שם שתופס אותך. משפחות חטופים שהיית בביתם כעיתונאית, משפחות שהכרת קצת קודם. את יודעת שמאחורי הכותרת "חטופים" יש 125 אנשים ונשים וילדים, חיילות וחיילים, ולכל אחד מהם יש סיפור הופך בטן, ואוהבים - שחייהם אינם חיים.

ואין שום דרך באמת לקלוט את זה, להפנים. כי אם תפנימי מדי, לא תצליחי לישון ולא לנשום. ואת חייבת לתפקד, כי יש עבודה עם אחריות על הכתפיים, ויש ילדים שזקוקים לך ויש איש יקר שעדיין במילואים ברצף מאז שבעהבאוקטובר. ואת יודעת שכל מה שאת יכולה לעשות למען החטופים ולמען ביטחון מדינת ישראל הוא לומר לו "המשך". ולא לפזול הצידה אל מי שחזרו לשגרה. כי עד שלא ישוחרר אחרון החטופים, "שגרה" היא מילה מגונה.

וזה מה שאנחנו צריכים כחברה וכעם לומר לעצמנו ולומר ללוחמים שלנו, "המשיכו, המשיכו, המשיכו". התמרון הקרקעי ברצועה נושא פרי, כניסה לרפיח ושליטה על כל ציר פילדלפי הן הכרחיות. מאז שצה"ל שב להילחם בעוצמה, לצד הצלחתו להרוג במרצחים, לחשוף מנהרות טרור ולהרוס אתרים של שיגורי טילים, רשם לזכותו גם הישג, אמנם עצוב, אך בכל זאת הישג -  שחרור שבעה חטופים מתים. 

את החטופים החיים נחלץ במבצעים או במשא ומתן עם השטן, אבל זה יקרה רק כאשר הרוע יבין עד כמה אנחנו נחושים. זה יקרה רק אחרי שהחמצן של חמאסטן, שמגיע מגבול מצרים וממנהרות הטרור ברפיח, ילך ויאזל. זה יקרה אחרי שכל הסיוע ההומניטרי והסחורות הנכנסים לרצועה, לא יעברו לאוכלוסייה בעזה דרך המנגנון הממסה של חמאס.

התהליך הזה כבר בעיצומו והוא זה שיאפשר לנהל משא ומתן אחראי ומעמדת כוח. בבזאר המזרח-תיכוני אסור למצמץ, גם כאשר יש דמעות בעיניים. אסור לעצור באמצע העלייה, גם כשקשה, ובייחוד כשחייבים לשמור אוויר, כדי לנצח גם במלחמה בצפון.

ובשולי הדברים. ראובן יבלונקה התבשר על מות בנו, חנן, ממאות הודעות שקיבל בעקבות שמועות שהופצו. מי אתם, אנשים רעים, שמעיזים להפיץ שמועות ולשלוח הודעות חסרות אחריות? בושה.