תם אך לא נשלם - המשפחות שגופות יקיריהן מוחזקות בשבי חמאס: "לנו יש קבר ריק"

יום זיכרון לחללי מערכות ישראל בצל מלחמה. זהו יום הזיכרון הראשון עבור מאות משפחות שהצטרפו למשפחת השכול. הפעם הראשונה שבה יגיעו אל הטקסים בבית הספר. הפעם הראשונה שבה הם יעמדו במרכז הטקסים העירוניים בקהילה.

בתוך כל משפחות השכול החדשות יש שקברו את בניהן ובנותיהן, ויש כאלו שגופת בנם עדיין לא הובאה לקבורה, כי היא עדיין מוחזקת בעזה על ידי ארגון טרור רצחני. חלקן, לאחר שקיבלו את הודעת הרבנות הצבאית הראשית על נפילת הבן, החליטו לקיים הלוויה ולשבת שבעה; חלקן הודיעו כי יעשו זאת רק לאחר שהבן ישוב אליהן. רק אז יוכלו מעט לשקוט. בינתיים הן ממשיכות במלחמתן להבאת הילד או האח הביתה, למנוחת עולמים.

סמל קיריל ברודסקי // "עבורנו המעגל לא נסגר, מחכים שהסיוט ייגמר" 

"אנחנו משפחה שכולה, אבל אנחנו לא כמו כל המשפחות השכולות. לנו יש קבר ריק", כך אומרת ילנה ברודסקי, אמו של סמל קיריל ברודסקי בן ה־19, חלל צה"ל שחטוף בידי חמאס.

קיריל שירת בחפ"ק של מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה. עם תחילת המתקפה ב־7.10 הוא הוקפץ לנירים, שם נלחמו הוא וחבריו מול מחבלים. "קיריל נפל בקרב, אך הציל קיבוץ שלם יחד עם חבריו לחפ"ק. הם גיבורי ישראל", אומרת האם.

"זו תקופה לא פשוטה עבורנו. מצד אחד כאב עצום, מצד שני עצם זה שהוא הציל אזרחים נותן מעט נחמה. עם זאת, עבורנו הסיפור לא נשלם, המעגל לא נסגר, הגופה שלו עדיין בעזה. לא קברנו אותו אלא את החפצים שקיבלנו מהצבא, ואנחנו מחכים שהוא יחזור".

האהבה לאופנועים

קיריל, הילד עם הגומה בלחי ואחיה הקטן של אלינה, נולד ברמת גן לאלנה ולוויקטור שעלו מאוקראינה לפני כ-30 שנה. "הוא היה ילד מלא חיים ואנרגיה", מספרת אמו, "ילד שאהב הרפתקאות והתעניין בהרבה מאוד דברים – מספורט ועד טיולים בטבע. תמיד הסתובב מלא שמחה, תמיד מצחיק. היה לו ניצוץ בעיניים וידעת שאם עצוב לך – תביט בו ותתעודד. הוא מאוד אהב את המשפחה, אהב לעזור לאנשים. אני לא יכולה להסביר כמה הוא חסר לנו, כמה אנשים, גם משפחתנו באוקראינה, כואבים את נפילתו".

האהבה והתחביב הגדול ביותר של קיריל היו האופנועים. "בגיל 17 הוא הוציא רישיון על אופנוע, קנה אופנוע וטייל איתו ברחבי הארץ. הוא ממש נהנה מזה. בגיל 18 הוא קנה אופנוע כבד. היה לו חלום לרדת לאילת, והוא הגשים אותו - כשאבא שלו ויקטור ליווה אותו ברכב לאורך כל הנסיעה".

מאז שנודע על מותו הגיע למשפחה פרץ של סיפורים עליו מחבריו וממכריו. ילנה: "הסיפורים של קצינים וחיילים ששירתו איתו חשפו איזה בחור חרוץ קיריל היה, אחראי וקשוב. תמיד מוכן לכל משימה שנתנו לו. הם סיפרו שהוא היה חבר טוב, שהיה כיף איתו, גם החברים מהצבא וגם אלה מבית הספר. גם המחנכת שלו הגיעה. קיריל הוא בחור שאי אפשר לשכוח".

כששואלים אותה על הנצחת בנה היא אומרת: "אני לא רוצה לעשות שום דבר לפני שנקבל את הגופה שלו. אנחנו מחכים לקיריל, מחכים שיחזור, שהסיוט שאנחנו נמצאים בו ייגמר ונוכל להתחיל בשיקום".

סמ"ר איתי חן // "אני עדיין בשלב הגעגועים, לא מפנימה שאיתי לא יחזור"

סמ"ר איתי חן, בן 19 מנתניה, לוחם טנק בגדוד 77 של עוצבת סער מגולן, הוא חלל צה"ל שחטוף בידי חמאס מאז 7.10. איתי נלחם יחד עם חבריו סרן דניאל פרץ, שגם הוא הוכרז חלל צה"ל החטוף בעזה, וסמל תומר ליבוביץ ז"ל שנפל ונקבר בקריית שאול.

מרגע שאיתי נחטף ועד היום נלחמים הוריו, חגית ורובי, אחיו ומשפחתו הרחבה להשיבו הביתה.

כשאיתי גדל התגלה בו שילוב של כוח פיזי, חוכמה ויכולת אמנותית. "הוא התחיל לשחק כדורסל בחטיבת הביניים, והיה שחקן באליצור נתניה עד סוף כיתה י"ב", מספרת חגית. "הוא למד בכיתת מצוינות, במגמת ביו־טכנולוגיה, ומאוד הבין בגוף האדם. הייתי בטוחה שהוא ילך ללמוד רפואה".

אבל איתי גם אהב להופיע. "הוא רקד ברייק־דאנס, היה במקהלה העירונית, פשוט מולטי־טאלנט. בחור דומיננטי שתמיד היה במרכז, שמח, צוחק ומספר בדיחות. הוא היה פעיל בתנועת הנוער, מאוד אהב להדריך".

איתי הוא האמצעי בין שני אחיו, רועי הבכור (23) ואלון (13.5) הצעיר, שחגג בר־מצווה שבוע לאחר החטיפה. חגית: "לפני שאיתי נחטף צילמנו אותו לסרט הבר־מצווה של אלון. התכנון היה להקרין אותו באירוע גדול, אבל זה לא קרה עד היום. חיכינו לאיתי שיחזור הביתה ונעשה מסיבה גדולה. בחודש מארס קיבלנו את ההודעה שאיתי לא יחזור ושהוא לא בחיים, והחלטנו שהסרט הזה יהיה רק עבור אלון, שראה אותו ומאוד התרגש. הוא היחיד שראה את הסרט".

סיפור לא סגור

את יום הזיכרון הראשון כמשפחה שכולה הם יציינו ללא קבר. "אני עדיין בשלב הגעגועים לאיתי, לא מפנימה שהוא לא יחזור", אומרת חגית. "כשהודיעו לנו שהוא נהרג, אמרו שבגלל שלא מצאו שום פריט שלו הם לא מציעים לנו לעשות הלוויה, אבל כן לשבת שבעה. אמרנו שלא נשב עד שיחזירו את איתי, ושאנחנו לא מוכנים לסגור את הסיפור הזה".

לדברי האב רובי, "לרה"מ נתניהו ולדרג המדיני יש חובה מוסרית, ערכית ויהודית להחזיר את איתי, גיבור ישראל שמסר את נפשו כשהגן על יהודים. אנחנו רוצים קבר. המשפחה שלנו כאובה על כך שצריך לשכנע את העם ואת מנהיגיו בדחיפות שבהחזרת החטופים, החיים והחללים".

סמ"ר תומר יעקב אחימס // "תומר היה גיבור, אבל קודם כל בן אדם"

"אני עדיין שואל את עצמי איך ממשיכים מכאן. יש ימים כאלה שיש לי רצף טוב, יצאתי, פגשתי חברים, התאמנתי, אבל ברגע שזה תופס אותי אני שואל את עצמי איך אני מרשה לעצמי ליהנות או לחייך כשאני יודע שתומר לא יחייך יותר. אני עדיין לומד את זה". כך אומר אמיר אחימס, אחיו התאום של סמ"ר תומר יעקב אחימס, בן 20 מלהבים, חלל צה"ל שחטוף בידי חמאס.

משפחת אחימס היא משפחה חזקה ומגובשת. להורים משה וענת נולדו שלושה ילדים: איל, גיל ומאיה. אחריהם באו התאומים, תומר ואמיר, שעשו הכל יחד - בצופים, בתיכון, בכדורגל. "אנחנו דומים בתחומי העניין, אוהבים ספורט, שיחקנו טניס וכדורגל, ואנחנו דומים במראה, אפשר להתבלבל בינינו", מציין אמיר.

"תומר הוא החבר הכי טוב שלי. הייתי רגיל שאנחנו עושים הכל יחד. הפעם הראשונה שהדרכים שלנו התפצלו היתה בצה"ל. תומר התגייס לנח"ל ואני להנדסה קרבית. הגעתי למקום חדש בלי החצי שלי, זה היה מוזר להכיר אנשים חדשים לבד".

"רק שיהיה לך אכפת"

בשלב מסוים תומר עבר לחטיבה הדרומית באוגדת עזה והתקדם לצוות החפ"ק של המח"ט, אל"מ אסף חממי ז"ל. תומר וחבריו לחפ"ק הדפו את המחבלים בקרב הירואי בקיבוץ נירים, אך שילמו על כך בחייהם. "ב־7 באוקטובר", מספר אמיר, "כתבתי לתומר 'תעדכן שהכל בסדר', אבל הוא לא ענה לי. קפצתי ליחידה שלי ונסעתי לעוטף עזה, שם נלחמתי.

"ביום ראשון, כשהסתיימה הלחימה, קיבלתי טלפון מאבא שאומר לי 'תומר לא זמין, תחזור הביתה'. אחרי שלוש שעות בישרו לנו שתומר חטוף. היינו 53 ימים בחוסר ודאות. הלב מקווה שהם נחטפו חיים, אבל הראש שמכיר את תומר יודע שהוא לא ייתן שיחטפו אותו בלי קרב, ויילחם עד טיפת הדם האחרונה. תומר הוא לוחם של החיים, הוא לא היה מוותר".

כשהודיעו למשפחה שתומר הוא חלל צה"ל, הם קיימו הלוויה וישבו שבעה. "הגופה של תומר נמצאת בעזה, וזה הרגיש לי מעין 'הצגה'. היה טקס יפה, אבל בסוף הארון ריק, לא ראיתי אותו. עבורנו הסיפור לא ייסגר עד שתומר יחזור הביתה. אני מאמין לצבא, אבל משהו בהשלמה שלי כאח תאום חסר שם. אני מצפה שהוא יחזור בקרוב.

"עם זאת, לא הייתי רוצה שיסכנו חיילים כדי להחזיר את הגופה שלו. הכי חשוב לי שיידעו שתומר היה קודם כל בן אדם. הוא היה גיבור, הם הצילו את נירים, אבל מאחורי הכל הוא היה בחור צעיר שאהב כדורגל, וחברים וצעירים צריכים לדעת שכדי להיות לוחם וגיבור לא צריך להיות עילוי – רק שיהיה לך אכפת ושתרצה לתרום".