מגיע להם, בזכות: סייעו לניצולי שואה בקבלת תשלומי הרנטות מהגרמנים, וכעת זוכים לחיבוק הישראלי עם נפילת בנם

ראתה את התמיכה גם כלפיה בעת השכול: כשרס"ל אוריאל סילברמן ז"ל, בנה של עו"ד אביבה סילברמן, נפל, היא היתה בשווייץ. היא התקשרה לבעלה דוד להגיד לו שבת שלום, בזמן שקצין העיר היה בביתם. ביום ראשון, בדרכה לשדה התעופה, ליוו אותה רבים מבני הקהילה היהודית, אנשים שלא הכירה. "איזה עם מיוחד. ללוות מישהי לישראל כי הבן שלה נפל? זה היה מרגש בטירוף. הודיתי להם ואמרתי לצעירים מביניהם שאין להם עתיד שם. אמרתי את זה למרות הקורבן העצום שלי".

לבני הזוג סילברמן שישה ילדים, אוריאל היה השלישי. המשפחה גרה בבית מטופח במושב נחלים. אביבה נולדה בשווייץ בבית ציוני, והיה ברור לה מילדות שתעלה לארץ. את בעלה, עולה חדש גם הוא, פגשה באוניברסיטת בר־אילן כשלמדה משפטים.

בשביתת הסטודנטים ב־1992 ניצלה אביבה את הזמן הפנוי, הלכה לבית אבות ושאלה את העובדת הסוציאלית איך היא יכולה לעזור כמישהי שדוברת גרמנית ולומדת משפטים. העובדת הסוציאלית נתנה לה ערימת מכתבים רשמיים מגרמניה ובהם פרטים על פיצויים שניתן לקבל, אבל איש לא ידע לטפל בהם. "התחלתי להגיש בקשות לשורדי השואה שגרו באותו בית, מה שזיכה אותם ברנטות חודשיות. לאור ההצלחה התחלתי לברר מה עוד הם יכולים לקבל, וגיליתי המון דברים שהם לא ידעו עליהם".

בתום הלימודים הצטרפה אביבה למשרד עורכי דין, ושם עבדה עד שנולד בנה אוריאל. אז החליטה לעזוב ולהיות איתו בבית. "כיום אני מאוד שמחה שדווקא איתו נשארתי בבית, שדווקא איתו היה לי זמן". בדיוק אז ראתה מודעה בעיתון על כך שמרכז מידע לשורדי שואה מחפש עובדים, והצטרפה אליו. "עבדתי שם כמה שנים, התרוצצתי בכל הארץ והסברתי מהן הזכאויות. אחרי ההרצאות הייתי ממלאת עם השורדים את הטפסים".

אביבה: "הילדים שלנו חיים את זה, מתקשרים לשורדים, מביאים משלוחי מנות. למדתי הרבה משורדי שואה, מהסיפורים שלהם, מזה שאיבדו את הכי קרובים אליהם ובכל זאת המשיכו, הקימו משפחות, נלחמו במלחמות, וחלק עשו את זה בחיוך גדול"

אבל הקצב לא סיפק את אביבה. בעלה דוד הציע לה לעזוב את העבודה ולהקים עמותה. דרך העבודה, הסביר לה, היא תצליח להגיע לכמה אלפי אנשים, אבל אם תלמד אחרים להעביר את הידע הלאה, תוכל לעזור לעשרות אלפים. "הייתי עם חמישה ילדים קטנים בבית, אבל בגלל גילם המתקדם של השורדים הבנו שאנחנו במרוץ נגד הזמן. החלטתי להקים עמותה, שבמסגרתה שורדים יכולים לקבל מידע למיצוי זכויות, אבל בניגוד למשרדי עורכי דין רבים אצלנו הם יקבלו אותו ללא תשלום. כך הקמנו את 'אביב לניצולי השואה' בקיץ 2007".

כמו משפחה

דוד מכיר את הנושא מקרוב כי הוריו שורדי שואה. גם הם חוו פחד ואלימות בדנמרק של תחילת המלחמה, אך לא מהעם הדני, רק מהגרמנים. דוד: "העם הדני הוא סיפור יוצא דופן. הוא קם והציל את היהודים שחיו במדינה. כשהנאצים החליטו לגרש את יהודי המדינה אחרי שלוש שנים וחצי, הדנים הצליחו להבריח כמעט את כולם בסירות דיג לשבדיה. כך הם ניצלו. בדרך הסתיר כומר דני את המשפחה של אבי, שהיה בן שמונה.

"שבועיים-שלושה אחר כך הם מצאו מקום מסתור קבוע, ושם העבירו את המלחמה עד שיכלו לחזור לדנמרק. אבי סיפר לי שבכל חג מולד הם היו הולכים לכומר הזה לתת לו מתנה ולהודות לו. כשמשפחתה של אמא שלי חזרה לביתה, השכנים יצאו עם חבילות שטרות וסיפרו להם שבזמן היעדרותם השכירו את הבית שלהם, ואלו הם כספי השכירות".

גם דוד קיבל חינוך ציוני בבית, ואף שכאמור לא חווה אנטישמיות בדנמרק היה ברור לו ולאחיו שבבגרותם יעלו לארץ. גם הוריו עלו לאחר שהוריהם נפטרו, למרות העובדה שאמו היא דור 12 בדנמרק. "אני מודה להוריי שאנחנו כאן. אני מסתכל כיום על החיים בדנמרק ואומר 'מזל שאני לא שם', כי כיום ליהודים אין מה לחפש שם. נכון, אלו חיי נוחות, אבל אין שם תוכן או ערכים. היה לי מזל, גדלתי בבית דתי, אנחנו דתיים וחייתי בין גויים. הייתי חבר שלהם, ואחד החברים שלי בכיתה קינא בערכים שלנו ואמר שמהות החיים שלהם מסתכמת בלבזבז את המשכורת על מסיבות ואלכוהול".

העמותה החלה לעבוד מסלון בית משפחת סילברמן, ולאט־לאט התרחבה. אביבה: "עשינו המון פרויקטים והעמותה גדלה מאוד. עזרנו להעביר לשורדים כמעט מיליארד שקלים של זכויות והטבות, שלולא העזרה שלנו הם לא היו מקבלים. עד היום אני ממליצה לשורדים להתקשר לעמותה במספר 5711* ולבדוק מה הזכויות שלהם, כי הגרמנים מעדכנים את הקריטריונים כל הזמן".

הכספים שהצליחה להשיג לשורדים שינו את חייהם. כך, למשל, אלה קסנר ז"ל קיבלה תוספת של 5,000 שקלים בחודש, ובזכות זה יכלה להגשים חלום ולהיכנס לדיור מוגן. "לצערי היא נפטרה, אבל הייתי מבקרת אותה באופן קבוע. יש לי תמונה שלה עם הבת שלי, שהיתה אז תינוקת. היה מישהו בטבריה שהגיע עם הבן שלו, הוא היה במצב נוראי. הוא מעולם לא דיבר על מה שעבר שם. הבן שכנע אותו, והוא נפתח וסיפר בפעם הראשונה. כתבנו מפיו עדות בת 14 עמודים והגשנו את זה, והוא קיבל רנטה. שורדה אחרת ניצלה את הכסף כדי לטוס לארה"ב לבקר את אחותה, שאותה לא פגשה מאז הפרידה באירופה. לשורדים אחרים הכספים עזרו לשפר את איכות חייהם בסוף ימיהם, להזדקן בכבוד".

גם למתנדבי העמותה השתנו החיים בעקבות העבודה בה. כמו במקרה של חיים שילה, בן 99 מקיבוץ נירים שבעוטף עזה, שעזר לשורדים רבים. דרכו הודרכו מתנדבים נוספים מהתנועה הקיבוצית וסייעו לחברי קיבוץ רבים, שיכלו לקבל את הרנטה ישירות אליהם לאחר שהקיבוצים הופרטו. בזכות התנדבותו זו גילה חיים שגם הוא זכאי לרנטה, כמי שנמלט בשנות ה־30 מאימת הגרמנים, גם אם לא עבר את השואה. אבל זה לא העיקר מבחינתו: הוא מעיד שבזכות ההתנדבות בעמותה יש לו תוכן ומשמעות לחיים בתקופת הפנסיה, והוא מתנדב כבר 17 שנה.

אביבה מתגאה במגוון האנושי של עובדיה ומתנדביה, מכל חלקי העם, מכל המגזרים והגילים. "זה אפשרי, כי יש מטרה קדושה שאפשר להתאחד סביבה", היא אומרת בגאווה. והאווירה הזו מחלחלת גם למשפחתה. "הילדים שלנו חיים את זה. הם מתקשרים לשורדים, מביאים להם משלוחי מנות, ודוד הוא המתנדב הראשי מתחילת הדרך. למדתי הרבה משורדי שואה, מהסיפורים שלהם, מזה שאיבדו את הכי קרובים אליהם ובכל זאת המשיכו, הקימו משפחות, נלחמו במלחמות, וחלק מהם עשו את כל זה בחיוך גדול. היתה לי שורדה אחת, אדית רוטשילד, שעברה את הניסויים של מנגלה ולא יכלה ללדת. היא היתה כמו סבתא בשביל הילדים שלי, והם יעידו שהיא היתה אחת הנשים הכי שמחות שהם הכירו".

את הכוחות והאחיזה בחיים שלמדה משורדי השואה מיישמת משפחת סילברמן באסון הפרטי שלה. "העמותה היתה סוג של הכנה לשכול שלי. הם עברו דברים קשים ממה שאנחנו עברנו. אנחנו איבדנו את אוריאל במדינה שלנו, שבה אנחנו אדונים לגורלנו. הם איבדו הכל בגולה, ואני שואבת מהם את התקווה והשמחה. אחרי האסון שהיה לנו החלטנו שאנחנו נישאר משפחה שמחה. לקחנו את הילדים לחופשה ביחד, ולמרות הכאב והחוסר אנחנו עדיין שמחים במה שיש לנו - ויש לנו הרבה. שורדי השואה לא יכלו לחלום לחיות במדינה יהודית, ואנחנו זוכים לחיות בחלום הזה. נכון, הוא גובה מחירים מאוד כבדים, אבל יש לנו הזכות לחיות במדינה הזאת".

המחיר הכבד - והזכות

ההשוואה בין 7 באוקטובר לבין השואה אינה נכונה בעיני אביבה, וההבדל הוא מהותי: שש שנים לעומת יום אחד. מעשי הרצח האיומים פסקו בזכות המדינה והצבא. "משום כך עליתי לארץ. האם היום הייתי רוצה לחיות בשווייץ? לא. ליהודים אין עתיד בחו"ל גם בגלל ההתבוללות וגם בגלל השנאה שאנחנו רואים בכל מקום. נכון, זה קשה והמחיר כבד, אבל פה זה הבית".

דוד: "אוריאל נלחם כדי להעלות פרופיל. הוא לא היה פייטר גדול או מאצ'ו, אבל היה חשוב לו להילחם. הוא שירת כשריונר, השתחרר בקיץ האחרון ועדיין לא שובץ למילואים, אבל עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל הוא הלך לחפש יחידה. הוא נסע מיוזמתו לשטח הכינוס, והתחנן בפני המפקדים שמצא בשטח שייקחו אותו"

"מאז שאוריאל נולד, לפני 24 שנים, הוא היה ילד אהבה שלנו. הוא ידע לדבר אהבה. מגיל מאוד צעיר ידענו את זה. הוא מאוד אהב לעשות טוב לאנשים אחרים", מספרת אביבה. אוריאל התנדב בעמותת "ידידים", שעוזרת לחלץ אנשים שנתקעו בדרך, ואמו מעידה כי אהב לישון, אבל אם היתה לו קריאה הוא היה קם גם ב־2 לפנות בוקר. הוא גם התנדב בכל קיץ בקייטנת איל"ן, והכין ילדים לבר־מצווה דרך תוכנית "צהר" (הכנה לבר־מצווה של ארגון רבני צהר). "היה נער אחד שהוא הכין לבר־המצווה שדחה את האירוע, כי רצה ללמוד רק עם אוריאל. עד היום הוא לא קבע מועד למסיבה ולעלייה לתורה..."

כשאוריאל עצמו היה בר־מצווה הוא בחר להתנדב ולעזור לילד מיוחד. "הם שיחקו הרבה יחד והפכו להיות חברי נפש. למרות שילדים בגילו היו נרתעים, אוריאל לא נרתע ממנו, הוא למד לתת אהבה. הוא מאוד אהב לפנק אנשים והיה טבח מחונן. עד היום כשאני במטבח אני מתגעגעת לבישולים שלו. אוריאל נתן לאנשים תחושה שהם החברים הכי טובים שלו. אהבת חינם, זה מה שאפיין אותו, וזאת הצוואה שלו מבחינתנו".

על השירות הצבאי של אוריאל ועל נפילתו בעזה מספר האב דוד בקול שבור: "היה לו חשוב לשרת בצבא. הוא נלחם להעלות פרופיל. הוא לא היה פייטר גדול או מאצ'ו, אבל היה לו חשוב להילחם. הוא שירת כשריונר, השתחרר בקיץ האחרון ועדיין לא שובץ למילואים, אבל עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל הלך לחפש יחידה. הוא נסע מיוזמתו לשטח הכינוס והתחנן בפני המפקדים שמצא בשטח שייקחו אותו. כולם אמרו שהם לא יכולים כי הם ב־150% כוח אדם. בסוף הוא הצליח, הגיע לעזה ושירת שם קצת יותר מחודשיים. כשריונר הם היו בצוות קרב עם צנחנים, ובכל פעם שיצא משם אמר שהם עוברים בית־בית ואין מקום אחד שאין בו אמצעי לחימה, שכולם מחבלים ושהוא חייב להילחם. 'כולנו מבינים למה אנחנו נלחמים', אמר לנו, 'אנחנו נלחמים בשביל העם ומוכנים להקריב'. בקרב בחאן יונס הטנק שלו חטף אר.פי.ג'י, והוא נהרג במקום".

"האם ניסיתי למנוע ממנו להילחם?" שואלת אביבה, "לא, אנחנו בית שרוצה לתרום, וידעתי שאם זה מה שהוא רוצה - זה מה שיקרה. אני שלמה עם זה, גם עם מה שקרה. המלחמה הזאת היא אחת המוצדקות. בקרב שבו נפל אוריאל מצאו מנהרות שבהן הוחזקו חטופים. הם ממש יצאו להביא אותם.

"בשבעה באו לנחם אותנו אנשים שאין לנו מושג מי הם, וכששאלנו אותם הם אמרו שהם עם ישראל ושבאו להגיד תודה שהבן שלנו הקדיש את חייו כדי שאנחנו נוכל לחיות פה. קיבלנו כזה חיבוק חזק. הגיעו אלפי אנשים להלוויה, באחדות כזאת ובהכרת תודה. זה עם נפלא. אני מתפללת שאהבת החינם הזו תישמר, כי זה מה שמאפשר לעם הזה לחיות כאן ולהיות חזק מול האויבים שלו. המדינה הזו יקרה לנו, אסור לשרוף אותה בפילוג".