"זיכרון לדורות": ציורי הניצול שמנציחים את התלאות

הארכיון של בית לוחמי הגטאות התחדש לאחרונה ביצירות היסטוריות, מרתקות וייחודיות שצייר האמן וניצול השואה שלמה שוורץ בימים שבהם שהה במחנה עקורים בקפריסין.

שוורץ, שהיה אז רק בן 14, תרם סדרת רישומים בפחם וציורים בצבעי מים המשקפים את חיי ניצולי השואה, את העקירה שחוו ואת החיים כפליטים. "הייתי בסדנה שהעביר לנו הפסל הישראלי זאב בן־צבי", מספר שוורץ בן ה־91. "עבדתי בעיקר על נייר, אבל כל דבר שהיה סביבנו הפך לחומר גלם - מקמח ומים היינו עושים דבק, בסלעים היינו משתמשים כגיר, וגם בוץ או חימר שימשו אותנו ליצירה. לפעמים היינו עושים הדפסים גם מתפוזים, ומהבד של שקי הסוכר היינו יוצרים קנבס".

קשה היה לך להיפרד מהאמנות שיצרת כנער?

"הפרידה מהיצירות היא למען מטרה חשובה. אין הרגשה טובה יותר מזו שהציורים שלך מוצאים בית, ועוד בית שכזה. זו גאווה גדולה לתרום אמנות ללוחמי הגטאות, ותמיד רחשתי כבוד למקום. זו הנצחה עבור האנשים שציירתי, שרובם חברים שלי וכבר לא בין החיים. זה עבורם. ככה הדורות הבאים יכולים לקבל זווית נוספת על מה שחווינו באותה תקופה".

למרות שהגיע לגבורות, התשוקה לאמנות עדיין בוערת בעצמותיו של שוורץ, שהציג בתערוכות בארץ ובעולם. רגע לפני סדר הפסח האחרון הוא העלה לפייסבוק יצירה המזכירה את סגנונו הקוביסטי של פבלו פיקאסו, ובה נראה פרח צבעוני המורכב משילוב של עין בוכייה, מגן דוד כחול וטיל אדום. למעלה הוא כתב רק את המילה "פסח". "אני לא יכול לכתוב 'חג שמח' כשיש לנו חטופים בעזה ואין לנו סימן חיים מהם", הוא אומר.

שוורץ מכיר על בשרו את המשמעות של להיות כלוא במחשכים ולחיות בפחד קיומי והישרדותי. הוא נולד בבוקובינה ברומניה, באזור ששייך כיום לאוקראינה, וכילד למד בתלמוד תורה. "משם החלה היצירה שלי", הוא מפליג בזיכרונותיו.

"כשהייתי בן ארבע בערך היו מעמידים אותי על השולחן והייתי מספר למשפחה את סיפורי התנ"ך שלמדתי. זה היה הניצוץ הראשון. הדמיון שלי התפתח משם והוביל אותי לציור. כשאבא שלי היה לוקח אותי לבית הכנסת בשבת, הייתי עם העיניים כלפי התקרה המעוטרת. היו שם ציורים של אריה, לביאה ונחש, והייתי בוחן אותם במשך שעות. בכל פעם שאני מצייר אני נזכר בתקרה הזו".

שוורץ עבר לא מעט תלאות במהלך השואה. הוא הוגלה מביתו, ברח עם משפחתו משיירה של יהודים והתחבא איתם בבוידעם במשך חודשים. אביו היה יוצא מהמחבוא בלילות ומוכר את בגדי המשפחה תמורת כוס קמח או מעט תפוחי אדמה. כחצי שנה לאחר המלחמה, בעוד אביו התגייס לצבא הרוסי, שם מצא את מותו, עברה האם עם שני בניה לעיירה ליד בוקרשט, ומצאה עבודה כמבשלת בקבוצת "חפץ חיים" של פועלי אגודת ישראל.

ב־1947 הם עלו על אוניית מעפילים בתקווה להגיע לארץ המובטחת. "כשיצאנו ממצרי הדרדנלים בטורקיה הגיחו מולנו אוניות מלחמה בריטיות והובילו אותנו למחנה בקפריסין. לא הפסקתי לצייר שם, בעיקר את החברים שלי שישבו מולי. באחת היצירות ציירתי את מחנה העקורים ורואים את האוהלים, הגדרות ומגדלי השמירה. קראנו למקום 'הנגב', כמו בישראל, בגלל שהוא היה צחיח ומלא בסלעים".

אחרי כשנה וחצי עלו שוורץ ומשפחתו לישראל והתיישבו בהתחלה מצפון לנתניה ולאחר מכן ביפו. בטרם התגייס לצה"ל למד אמנות בסטודיו הפרטי של הצייר אהרון אבני ובהמשך גם במכון אבני שהוקם על שמו. מוריו היו ממובילי האמנות הישראלית כמו מרסל ינקו, יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי. במהלך חייו למד שוורץ גם בפריז וזכה בפרסים בינלאומיים.

איזה סגנון ציור אהוב עליך?

"פיגורטיבי מסוגנן. אני מצייר דמויות, עצמים, נופים. כמו כל צייר יש לי תקופות שבהן אני אוהב סגנון שונה. השואה נוכחת בעבודות שלי כי זו ההיסטוריה שלי".

כיום מתגורר שוורץ עם אשתו ברמת השרון ועד לפני כמה חודשים החזיק סטודיו בהרצליה. כיום מרוכזות אלפי יצירותיו בשלושה מחסנים ליד ביתו. 

"סיפור חייו ויצירתו מבטאים את סיפור השואה והתקומה של שורדים רבים", אומר מנכ"ל בית לוחמי הגטאות, יגאל כהן. "זה מתחיל בילדותו ברומניה, בשהותו במחנה עקורים וכלה בחייו בישראל וביצירה הרבה שיצר. הציורים שלו מצטרפים ליצירות אמנות רבות שמצאו משכנן אצלנו ומהוות עבורנו אמצעי על־זמני מרכזי ומרגש להנצחת השואה ולהעברתה הלאה לדורות הבאים".