בת שלוש, רעבה ויחפה, בשלג: סיפור הישרדותן הבלתי ייאמן של לאה פלדמוס ואמה אנה

עד כמה זוכר אדם את מה שקרה לו בגיל 3? רסיסי אירועים, אולי חיבור של זיכרון מעומעם עם דברים ששמע מאחרים. העובדה שלאה פלדמוס זוכרת לפרטי פרטים את מה שקרה לה בגיל צעיר כל כך מעידה יותר מכל על עוצמת אותם האירועים.

היא נולדה בספטמבר 1938 בעיר חלם במחוז לובלין שבמזרח פולין, להרשקו ואנה פלדמוס. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בעיר כ־15 אלף יהודים - כמעט כולם נרצחו בידי הגרמנים בארבע שנותיה הראשונות של המלחמה.

עשרות בודדות בלבד, וביניהם גם לאה והוריה, הצליחו להימלט כשהצבא האדום נסוג מהעיר, עם יישום הסכם ריבנטרופ־מולוטוב שנחתם באוגוסט 1939, שחילק את פולין בין גרמניה של היטלר לברית המועצות של סטלין. אביה של לאה גויס בידי הרוסים למלחמה כמעט מייד, ואילו סבתה הפצירה באנה לעזוב את העיר עם לאה.

"סבתא שלי אמרה לאמא שהיא חייבת לקחת אותי ולברוח, ושאין לה מה לדאוג לה כי לא יקרה לה (לסבתא) כלום, הרי הגרמנים לא יפגעו בקשישים. בסוף, ממשפחתו של אבי שמנתה כ-150 איש - לא נשאר כמעט אף אחד".

אנה שמעה בעצת חמותה, לקחה את לאה התינוקת עם מעט מיטלטלין וחצתה איתה את הגבול לברית המועצות. הן עברו אלפי קילומטרים, ברחו בכל פעם ששמעו שהגרמנים מתקרבים, עד שהגיעו לאוזבקיסטן ועצרו בטשקנט. לאחר מכן המשיכו לברוח עד סיביר, אזור שהגרמנים לא הצליחו לכבוש בשל תנאי השטח הקשים.

לא היו להן מסמכים, והיה עליהן להסתיר את זהותן מחשש להלשנות בפני הגרמנים. האם ובתה ישנו ביערות, במבנים רעועים, באורוות ובכל מקום שהצליחו למצוא בו מחסה, ונסמכו על עזרתם של המקומיים שייתנו להם מקום לינה ומסתור. בשנה הראשונה להימלטותן הספיק הרשקו לבקר אותן מדי פעם, אך ככל שהתרחקו ניתק הקשר.

בהיותה פעוטה, לאה כלל לא זכרה את אביה. בלילות, היא מספרת, כששכבו צמודות זו לזו, אמה היתה לוחשת לה סיפורים על הבית ועל אבא שלה ושרה לה בלחש שירי ערש ביידיש.

"אמרתי: אמא מבקשת עזרה"

באחד מביקוריו של האב נכנסה אנה להיריון. להרשקו לא היה מושג, מכיוון שלא ראה אותן יותר, ואילו אנה לא ידעה אם בעלה בחיים. רק בשלהי המלחמה הן למדו לראשונה כי לאורך כל תקופת המלחמה, הרשקו, האיש החזק והגבוה, היה מאבטחו האישי של סטלין במוסקבה.

כשלאה נזכרת במה שעברה עם אמה בגיל כה צעיר, היא בוכה. כשהיא מספרת כמה היתה רעבה כל הזמן, היא מראה את המקפיא המלא בלחם. "כשאני אוכלת שתי פרוסות, למחרת אני קונה ארבע". כל מה שהיא עברה עדיין חי בתוכה ומשפיע על כל דבר שהיא עושה. גם הפחד. בעיקר בחושך.

"זה היה גיהינום. הלכנו בשלג, בגשם, בשיטפונות. השלג היה יותר גבוה ממני. בחורף היה מינוס 50 מעלות, ולא היו לי בגדים מתאימים ונעליים. הייתי עם חולצה קצרה. עד גיל 7 לא היו לי נעליים".

לילה אחד היא חיפשה עם אמה מקום להתחבא. "ראינו מבנה קטן, ואמא אמרה לי להקשיב ולראות אם יש מישהו בפנים. שמענו סוסים. זו היתה אורווה. נכנסנו ואני פחדתי. הסוסים הרגישו שאנשים זרים מתקרבים והיו חסרי מנוחה. ישבנו בפינה על הקרקע, ואמא אמרה לי להיות בשקט. פתאום התחילה לצעוק. שאלתי אותה למה היא צועקת, והיא לא הפסיקה. בסוף היא לקחה לי את היד. היה חושך ולא ראיתי כלום. היא הניחה את היד שלי עליה ואמרה: יש לך אח.

"לא הבנתי. לא ידעתי שהיא היתה בהיריון. לא ידעתי בכלל מה זה. ואז היא אמרה לי: את חייבת ללכת להזעיק עזרה. יצאתי החוצה. היה חושך לגמרי, והשלג הגיע לי עד לצוואר. פחדתי כל כך".

וכך נאלצה הילדה בת ה-3 ללכת לבדה בשלג, בלילה, כדי לחפש עזרה עבור אמה הכורעת ללדת. היא שקעה בשלג והמשיכה בזחילה, עד שראתה בית. "דפקתי ודפקתי בדלת ואף אחד לא בא. לא ידעתי מה לעשות. נגמרו לי הכוחות, ופשוט שכבתי על השלג ודפקתי בדלת עם הרגליים".

כשהדלת נפתחה לבסוף, עמדה בפתח אישה מבוגרת. עד היום לאה זוכרת איך נראתה ומה לבשה. "היא שאלה אותי בתדהמה מה אני עושה כאן, איפה אמא ואבא, ואמרתי לה שאמא שלי מבקשת עזרה. לא ידעתי איפה השארתי את אמא, אבל אז ראיתי את העקבות שלי בשלג".

השתיים הלכו אחרי העקבות, וכשהגיעו לאורווה הורתה האישה ללאה לחכות בחוץ, נכנסה פנימה וחתכה את חבל הטבור באמצעות מספריים גדולים וחלודים. "היא יצאה החוצה ואמרה לי: יש לך אח, אמא תהיה בסדר. היא נעלמה לפני שהספקנו להודות לה. לתינוק שנולד אמא קראה אילושה".

לרעב לא מתרגלים

כבר למחרת היה עליהן להמשיך בבריחה, מכיוון שהגרמנים התקרבו לאזור. הן הגיעו לסיביר ומצאו מקום לישון בו. בזמן שאנה עבדה בשדות האורז הקפואים, לאה השגיחה על אילושה הקטן. "הוא כל הזמן בכה. לא חייך. לא היה אוכל, נתנו לו רק מים חמים".

התינוק הקטן הצליח לשרוד שנה בלי אוכל, עד שיום אחד לאה הבחינה שהוא שוכב על הרצפה, שקט. "חשבתי שהוא ישן, אבל ראיתי שהוא לא זז. לקחתי אותו, הוא לא נשם. לא הבנתי". במשך שעות היא החזיקה את גופת אחיה, ממתינה שאמה תחזור מהעבודה.

"ברגע שאמא נכנסה לחדר היא שאלה אותי איפה אילושה. אמרתי לה שהוא ישן, אבל שהוא לא זז ולא בכה כל היום. היא לקחה אותו בידיים וראיתי שהיא בוכה. היא יצאה איתו מהבית והלכה רחוק, עד שלא ראיתי אותה יותר. עמדתי ליד החלון וחיכיתי לה, אבל היא לא חזרה. בסוף נרדמתי. בבוקר היא חזרה לבד, והסבירה לי שאילושה מת כי הוא לא אכל. פרצתי בבכי, ואמרתי לה שאני לא רוצה למות גם. הבנתי שזה עלול להיות הסוף שלנו, כי כל הזמן הייתי רעבה. בכיתי מרוב רעב. הגוף יכול להתרגל לכל, אפילו לקור, אבל לא התרגלנו לרעב".

לאה חלתה בטיפוס אחרי שאכלה לחם שהושרה במים שהורעלו בידי הגרמנים. במשך עשרה ימים היא אושפזה בבית חולים מקומי, לא אכלה דבר וקיבלה רק עירוי של תרופות. בכל יום אמה הלכה 10 ק"מ ממקום המחבוא עד לבית החולים, העמידה אבנים בערימה וטיפסה עליהן כדי לנופף לבתה. תוצאות המחסור באוכל ניכרות על לאה גם כעת. היא נשארה קטנטונת. בשש השנים שבהן נאבקה עם אמה כדי לשרוד, שבהן סבלה מרעב איום, הקיבה שלה לא גדלה ונשארה מצומקת עד היום.

חנינה מסטלין

בשלהי המלחמה, כשהגרמנים החלו לסגת משטחים בברית המועצות, הן חזרו לטשקנט ונשארו שם. היא היתה בערך בת 6 כשיום אחד, בעת שהמתינה בשמש לאמה שתחזור מהעבודה, התקרב אליה אדם לא מוכר, התיישב לידה והחל לדבר איתה. הוא סיפר לה שהוא מכיר את אמה, שכנע אותה לבוא לביתו עד שהאם תחזור והבטיח לתת לה סוכריות ואוכל. לאה הסכימה, והשניים החלו לצעוד ביחד.

כשהחושך ירד הוא השאיר אותה לבד והלך לקנות אוכל. לאה נבהלה, והחלה לזעוק לעזרה ולהשליך אבנים כדי למשוך תשומת לב. למזלה הבחינו בה כמה אנשים, חילצו אותה והחזירו אותה לאמה. השוטרים שהוזעקו למקום אמרו מאוחר יותר כי האיש תכנן לחטוף את לאה, ככל הנראה, ולמכור אותה תמורת אוכל עבור משפחתו.

לאחר מכן אנה כבר לא לקחה סיכון עם בתה, ובכל פעם שיצאה לעבודה היתה נועלת את לאה הקטנה בתוך החדר. לאה מספרת כי האירוע השאיר באמה טראומה גדולה שנים רבות אחר כך.

יום אחד הופיע בעיר אביה של לאה, לבוש מדים. עד אז, היא ואמה חשבו שהוא מת. הן לא ראו אותו במשך שש שנים כמעט, אבל לאה זיהתה אותו מייד: "הוא נראה בדיוק כמו אילושה". אביה קיבל עשרה ימי חופשה מסטלין כדי לבקר את בתו, לאחר שקיבל מכתב שבו דווח לו שהיא חיה, אך היה בטוח שאשתו, אנה, מתה.

הנסיעה ממוסקבה לטשקנט ארכה עשרה ימים, ורק כשהגיע גילה הרשקו שאשתו בחיים, ושהיה לו בן שנפטר. "אמרתי לו שטיפלתי בבן שלו. הוא נפל על הרצפה ובכה, ואחר כך לקח אותי בזרועותיו וחיבק אותי". הרשקו התעקש לחגוג עם לאה את יום הולדתה ה־7, וכשחזר למוסקבה לאחר 30 ימים הושלך לכלא בעוון עריקות.

לאחר שחזרו לאה ואמה לחלם, בתום המלחמה, הן התבשרו שהרשקו בחיים ועומד להשתחרר. הן נסעו לתחנת הרכבת שבלובלין, ומכיוון שלא ידעו באיזו רכבת יגיע הן המתינו בתחנה במשך שעות. "פתאום הגיעה רכבת ואבא שלי ירד ממנה. הוא רץ אלינו, חיבק אותנו והניף אותי. הוא סיפר לנו שקיבל חנינה מסטלין. קנינו בגדים חדשים לכולנו והצטלמנו בתחנת הרכבת. זו היתה חגיגה", לאה מספרת בעיניים נוצצות. 

אחרי האיחוד המרגש בלובלין חזרו שלושתם לחלם, והחלו לתכנן את המהלכים הבאים. כשהיתה לאה בת 9 נולדה לה אחות, מינה. בשנתיים שלאחר מכן צעדו בני המשפחה ברגל מחלם לפריז, ובלילות ישנו בקרונות מסע. בפריז חברו לשורדי שואה נוספים, והמתינו איתם לעלות לישראל בעזרת ארגון הג'וינט, אך לבסוף החליטו להגר לארגנטינה, שם התגוררו שתיים מאחיותיו של הרשקו.

"המלחמה עוד חיה בי"

לאחר מסע מפרך באונייה בתנאים קשים הם הגיעו לבואנוס איירס, והתאחדו עם המשפחה שנותרה. לאה החלה ללמוד בבית ספר, הלכה לאוניברסיטה והפכה למנהלת חשבונות. היא התחתנה עם מרקוס, ולשניים נולדה בת אחת, מריאלה, אך מרקוס חלה ונפטר בגיל 40, והשאיר את לאה לגדל לבדה את בתם הקטנה.

כשהגיעה מריאלה לגיל 18 היא החליטה לעלות לישראל, ולאה באה לבסוף בעקבותיה. תחילה לאה התגוררה במרכז קליטה בירושלים, וכעבור כמה שנים עברה לגור במודיעין, שבה היא מתגוררת עד היום. היא נחשבת אחת מהמטפלות המיתולוגיות של העיר ומקפידה לשמור על קשר עם הילדים שבהם טיפלה, רבים מהם כבר בני 30.

בכל שנה, לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, היא אוזרת כוחות כדי לספר את הסיפור שלה. בשנים האחרונות היא גם מספרת את סיפורה ב"קפה אירופה", מסגרת שמפעילים אגפי הרווחה בעיריית מודיעין, שבה מתקבצים שורדי שואה הנהנים ממפגשים חברתיים ומפעילויות שונות.

לא קל לה לחזור אל אותן השנים הקשות, הכל חי עדיין בזיכרונה, אבל זה חשוב לה מאז היתה נערה. "כדי שלא ישכחו מה שקרה לנו", היא אומרת. גם אירועי חצי השנה האחרונה השפיעו עליה, וכמו שורדי שואה רבים אחרים הם החזירו אותה שנים אחורה, והיא אף ירדה במשקלה. "המלחמה חיה איתי", היא מודה בצער. "כואב לי מה שקרה לנו כאן, אני מרגישה נורא. מה שעשו לנו זו שואה. אני לא מפסיקה לחשוב על החטופים, מה שהם עוברים בעזה זו שואה".