אש הזיכרון: אלה משיאי המשואה בעצרת הזיכרון ביד ושם

יום הזיכרון לשואה ולגבורה שייתקיים ביום ראשון הקרוב, יעמוד בסימן "ראו, היו קהילות ואינן עוד: הקהילה היהדוית ושברה". במהלך הטקס שישה משואות יודלקו ע"י שישה שורדי שואה. 

פנינה חפר

פנינה חפר לבית וייס נולדה ב־1930 ברומניה למשפחה של 21 ילדים. אביה, אנשיל אשר וייס, היה רב הקהילה.

במארס 1944 כבשו הגרמנים את השטח והושתו גזירות על היהודים. כעבור חודשיים כונסו יהודי הכפר, ובני המשפחה הוסעו לגטו סילג'שוֹמיו. הם רוכזו בשדה פתוח, הוכו ונכבלו לעצים. זקנים ופאות גולחו בכוח, והגברים אולצו להכין סנדלים מרצועות התפילין.

ברכבת לאושוויץ אמר האב כי אם יופרדו - עליהם להגיע לארץ ישראל. עם הירידה מהקרון, פנינה הספיקה לראות את מבטה המיוסר של אמה לפני שהופרדו בסלקציה. רוב משפחתה נרצחה בתאי הגזים.

פנינה שרדה עם אחותה, בלומה, במשך חמישה חודשים וחצי. הן מכרו מנות לחם תמורת סידור תפילה, החביאו אותו והתפללו. הן הועברו לעבודת כפייה בבית חרושת לנשק, וב־14 באפריל 1945 שחררו אותן חיילי צבא ארה"ב.

האחיות נדדו ליוגוסלביה והפליגו באוניית המעפילים "כנסת ישראל". הבריטים לכדו את האונייה והשליכו למים את סידור התפילה שלהן. תצלום שלהן התפרסם בעיתון, וכך מצאו אותן שני אחיהן, ששרדו בשואה ועלו ארצה לפניהן. הן גורשו לקפריסין והגיעו למחנה עתלית. עם שחרורה עלתה פנינה לירושלים והפכה למורה, וגם ניהלה את ביה"ס "משואות" בבני ברק. היא ויעקב הביאו לעולם שלוש בנות, 16 נכדים ויותר מ־45 נינים.

אלגרה גוטה

אלגרה גוטה לבית נעים נולדה ב־1928 בבנגאזי שבלוב, הבת החמישית מתוך עשרה. אביה, ויקטור נעים, היה סוחר ובעל חנות בשוק.

באפריל 1941, עם נסיגת הבריטים מהעיר ולפני הגעת כוחות הצבא האיטלקיים, פרעו תושבי בנגאזי ביהודי המקום ושדדו חנויות ובתים. בתחילת 1942 גורשו רוב 3,000 היהודים מהעיר למחנה הריכוז ג'אדו, שבלב מדבר לוב. בין המגורשים היו אלגרה ומשפחתה, למעט שני אחים שברחו, התגייסו לצבא הבריטי ושירתו באיטליה ובארץ ישראל. המגורשים הוסעו במשאית במשך ימים, בחום כבד וללא אוכל ושתייה. כמה מהנוסעים מתו בדרך.

"חיינו במחנה ג'אדו במשך שנה וחודשיים. הצפיפות היתה איומה והרעב היה קשה", מספרת אלגרה. "בגלל הזוהמה התפרצו מגפות רבות. טיפלתי בחולים בכל יום, גם באבי". מאות נפטרו במחנה ממחלת הטיפוס, וביניהם אביה ושתיים מאחיותיה.

ב־1943 שחררו הבריטים את המחנה. אלגרה ובני משפחתה שבו לבנגאזי וחזרו להתגורר בביתם שבוויה מרינה, על חוף הים. ב־1948 ברחה המשפחה לטריפולי, ובעזרת אנשי הסוכנות היהודית הועברה לאיטליה. כעבור חודשיים הפליגה לישראל באונייה "טטי". אלגרה נישאה לאהרון ג'ינו גוטה ז"ל והם השתקעו בתל אביב. אלגרה ואהרון הביאו לעולם שני ילדים, שלושה נכדים ושישה נינים.

אריה איתני

אריה איתני נולד ב־1927 במילאנו שבאיטליה בשם ארמין גוטמן, בן יחיד לשני מהגרים מהונגריה, שמואל ואסתר־אטל.

ערב פרוץ המלחמה חויבו היהודים בעלי האזרחות הזרה לעזוב את איטליה, והמשפחה שבה להונגריה והתגוררה בעיר אגר. אריה למד עברית בחדר, הניח תפילין, עלה לתורה וחגג בר־מצווה. במאי 1944 נכלאו אריה ומשפחתו בגטו אגר, וכעבור חודש גורשו לאושוויץ.

כל בני המשפחה נרצחו בתאי הגזים, חוץ מאריה. הוא הועבר למחנה העבודה קאופרינג, שם נשא שקי מלט וגוויות. "הוכרחנו לרוץ עירומים לעיני קציני האס.אס", סיפר אריה על אחת מהסלקציות. "ניצלתי שנייה שבה לא שמו לב והזדחלתי מתחת לקרונות. התלבשתי מהר ונדחקתי בין האסירים שנמצאו כשירים לעבוד".

אריה הגיע למחנה אלאך, חלה בטיפוס והפך למוזלמן - שלד חי. הוא הושלך לצריף. בכל בוקר נאספו הגוויות מהצריף ונזרקו לבור. כששחרר צבא ארה"ב את המחנה, אריה היה חלש מכדי לקום. ב־1946 עלה על אוניית המעפילים "כנסת ישראל", נלכד בידי הבריטים ונכלא בקפריסין. ב־1947 עלה ארצה, התגייס ל"הגנה" ולחם במלחמת העצמאות. הוא נפל בשבי הסורי ועבר עינויים, וכמה מאצבעות רגליו נקטעו ללא הרדמה. אחרי 13 חודשים שוחרר ושב לישראל.

אריה נמנה עם מייסדי קיבוץ האון, שם נישא לרינה ז"ל והם הביאו לעולם שני ילדים, שמונה נכדים ושבעה נינים.

ראיסה (רחל) ברודסקי

ראיסה (רחל) ברודסקי נולדה ב־1937 בשרגורוד שבאוקראינה, למשפחה מסורתית שמנתה חמש נפשות. תושבי העיירה ציינו אירועים במסעדה שבה עבד האב, זמבל, שם היתה מתכנסת הקהילה היהודית.

עם פלישת הנאצים לשטחי ברית המועצות, ביוני 1941, נבזזה המסעדה שבה עבד האב, ומנהל המסעדה איים עליו ברצח אם לא ישלים את החסר. היהודים והאוקראינים שחיו בעיירה העריכו את המשפחה, ולכן התאגדו עבור זמבל וסייעו לו בתרומות.

לגטו שרגורוד הוכנסו יהודים שגורשו מאזורים בצפון־מזרח רומניה, ולבית המשפחה צורפו פליטים והצפיפות גדלה. ב־1942 חלה זמבל בטיפוס. אחד מהפליטים בגטו, ד"ר טייך, העביר לפרטיזנים תרופות שגנב מהמפקדה הרומנית, ובהן טיפל בזמבל. אחרי שנפוצה שמועה שלפיה כל בית עם חולי טיפוס יועלה באש על יושביו - אמה של ראיסה, מולכה, יצאה כדי לחסום חיילים שסרקו בתים בחיפוש אחר חולים.

במארס 1944 שחרר הצבא האדום את שרגורוד. ראיסה למדה מתמטיקה ושרטוט ועבדה כמורה למתמטיקה. ב־1990, עם פתיחת שערי ברית המועצות, הגשימה המשפחה את חלומו של האב ועלתה לישראל. ראיסה למדה עברית באולפן, ובתוך שנה עברה קורס להוראת מתמטיקה והחלה ללמד בבית ספר יסודי. לראיסה ולסמיון יש שני ילדים, חמישה נכדים ושני נינים.

מיכאל בר-און

מיכאל בר־און נולד בקרקוב שבפולין ב־1932 בשם מיכאל בראונפלד, הבן הצעיר במשפחה חסידית עם שמונה ילדים.

לאחר כיבוש העיר הוכנסה המשפחה לגטו והועברה לעיר מיינדזיז'ץ פודלסקי, שם השתכנה באורווה. בגלל התנאים התפרצה במקום מגפת טיפוס, וכמעט כל בני המשפחה נדבקו במחלה. אביו נפטר, ושבועיים אחריו נפטרה גם אמו. בת דודתו הבריחה אותו ואת אחיו לעיירתה, בריגל. משם מיכאל הועבר לבוכניה, לפני שברח עם אחיו, אלימלך ועליזה. שלושתם צעדו 200 ק"מ להונגריה, ברחו מעוד גטו, המשיכו לרומניה ונכלאו שם בבית סוהר.

הודות ליהודי מקומי ששיחד את מפקדי מתקן הכליאה הם שוחררו. בהמשך התגנבו לאונייה שעגנה בנמל קונסטנצה, וכך הפליגו לאיסטנבול. בטורקיה עלו על רכבת, וביולי 1944 הגיעו לארץ ישראל דרך סוריה ולבנון. הם נעצרו בידי הבריטים ונכלאו במחנה עתלית, ועם שחרורם נקלט מיכאל בביתה של משפחה מאמצת, משפחת פלטין.

מיכאל היה מדריך לנערים במוסד חינוכי והתגייס לצה"ל. בצבא שירת בתפקידי פיקודי, והיה ראש ענף אישות וקבורה במלחמת יום כיפור. אחרי 25 שנה השתחרר בדרגת סגן־אלוף. בעת שירותו נדרש לעברת את שם משפחתו, ובחר בשם בר־און. אחרי שחרורו מצה"ל כיהן כסמנכ"ל מינהל וכוח אדם באוניברסיטת בר־אילן. למיכאל ולזוגתו חיה יש שלושה ילדים ונכדים ונינים רבים.

איזי (יצחק) קביליו

איזי (יצחק) קביליו נולד בשנת 1928 בסרייבו שביוגוסלביה, בן יחיד לליאון ונטה. לאביו היה מפעל למשי ולצמר שבו הועסקו כ־250 עובדים.

באפריל 1941 כבשו הגרמנים את יוגוסלביה והלאימו את המפעל של האב, ואת בית הכנסת הגדול הרס אספסוף. בספטמבר גורשו סבו וסבתו של איזי למחנה יסנובץ, ושם הם נרצחו. קצין גרמני שהכיר את האב הסתיר את המשפחה במרתף, השיג להם מסמכי זהות מזויפים והבריח אותם לעיר אחרת. בהמשך הם גורשו למחנה ריכוז באי ראב.

לאחר כניעת איטליה לבעלות הברית, בספטמבר 1943, פשטו פרטיזנים מתנגדי הנאצים על האי והעבירו את היהודים בסירות אל היבשה. איזי והוריו טיפסו להרים וחיו בקרב הפרטיזנים, ואיזי אף לחם בשורותיהם.

בתום המלחמה הם שבו לסרייבו, ובדצמבר 1948 עלתה המשפחה לישראל. איזי התגייס לצה"ל ושירת ביחידה קרבית. "במצעד יום העצמאות הראשון בירושלים לא ידעתי טוב עברית, אבל עמדתי עם הרובה, הצדעתי לדגל והשואה עברה לי לפני העיניים. אמרתי: זה שלנו עכשיו", הוא מספר.

איזי למד בטכניון ועבד כאדריכל. במשך שנים הוא היה פעיל עלייה, קליטה והנצחה, והיה גם יו"ר התאחדות עולי יוגוסלביה. הוא וזוגתו עודדה הביאו לעולם שתי בנות, חמישה נכדים ושישה נינים.