אנשי קיבוץ בארי בבית מלון בים המלח (ארכיון)// צילום: יוני ריקנר

מתגעגעים למסורת: את החג הזה, המפונים לא יחגגו בבית

החג האהוב על הקיבוצים, המושבים והיישובים נדמה יותר כמו מכת מצרים • בבארי וגם במטולה מקווים לחגוג יחד - כמשפחה • בקיבוץ נען מציינים את החג - ולא שוכחים ולרגע את החטופים

יותר מ-60 קיבוצים מפונים מאז חודש אוקטובר ועשרות אלפי תושבים יחגגו את חג הפסח רחוק מביתם. 

"אתם תחזרו לכאן גם כשתעבור שנה לאסון, וכלום לא ישתנה", פנה חבר קיבוץ בארי אל צוות הצילום שלנו כשפרשנו את המפה הלבנה על השולחן במרכז הבית השרוף כליל ואספנו שאריות של כלי אוכל ממה שהיה פעם פינת האוכל של משפחת שרעבי. 

גורל משותף למאות משפחות בבארי, צילום: אורן כהן

מהבית המפויח בקצהו של קיבוץ בארי נחטף יוסי שרעבי ונרצח בשבי. הוא הותיר אחריו את אשתו, נירה, ושלוש בנות - יובל, אופיר ואורן, שנשארו לנצח בלי אבא - שכבר לא יסב לשולחן הסדר, יקרא לבנותיו ויספר בסיפור יציאת מצרים. כמו יוסי נותרו ברצועת עזה 133 חטופות וחטופים, שאיש אינו יודע כמה מהם עודם בין החיים. אחיו של יוסי, אלי שרעבי, הוא בין אותם החטופים שלא ידוע מה עלה בגורלם, ומשפחתו נקרעת בתהייה אם הוא עודנו בחיים. גם הוא נחטף מביתו, מרחק לא רב מביתו השרוף של יוסי. אשתו ליאן ושתי בנותיו, נויה ויהל, נרצחו בבוקר 7 באוקטובר. שני אחים, שתי משפחות מרוסקות.

לגורל הזה שותפות עוד מאות משפחות מפורקות. חג הפסח נדמה כמו מכת מצרים נוספת ולא כמו חג האביב, שהיה החג האהוב ביותר על תושבי הקיבוצים, המושבים ויישובי עוטף עזה. את המילים  והמשפטים "הפקרות", "לא סומכים על הצבא" ו"הממשלה לא עושה כלום", החליפו פשוט תחנונים - "החזירו את החטופים כבר".

שולחן סדר בבית משפחת לויט במטולה, צילום: אייל מרגולין/ג'יני

השורשים נעקרו

במרכזה של המושבה מטולה ניצב ביתם של בני משפחת לויט. האב טל, האם אסתאר וארבעת ילדיהם ניהלו את חייהם בשלווה ובנחת עד אותו הבוקר של 7 באוקטובר. כ־60 אלף תושבים פונו מבתיהם מיישובי קו העימות בגבול הצפון מאז פרצה המלחמה. תושבי המושבים, הקיבוצים והיישובים סמוכי הגדר בגבול עם לבנון פזורים ברחבי הארץ. מנותקי קשר מהאדמה שבה הם נטועים, ושורשיהם נעקרו בן־רגע. האיום הנשקף מעברו השני של קו הגבול ניתק באכזריות את חבל הטבור של אותם חקלאים, לולנים, רפתנים ובעלי מלאכה נוספים ממקור פרנסתם וגאוותם לאורך השנים.  

מטולה הנטושה והמופגזת במהלך המלחמה, צילום: אי.אף.פי

אסתאר עזבה את מטולה עם ארבעת הילדים לאזור השרון. טל נותר מאחור כחבר כיתת הכוננות. הוא נהג לבקר תדיר בבית לאורך כל ימי המלחמה על אף הסכנה הטמונה בכך, ביקורים זריזים לזמנים קצובים. את שאר הזמן הוא העביר בפעילות במקומות מוגנים הרבה יותר. בחודש פברואר זיהו תצפיתני חיזבאללה את טל מגיע אל הבית.

ספק ידעו ספק אם לא, כעבור שעתיים ירו לעבר המבנה טיל נ"ט, שריסק כליל את בית המשפחה. מאז אותה הפגיעה נוהג טל לשוב הביתה מדי פעם, חוזר להביט בקירות המתפוררים ובחורים שנפערו בגג. אסתאר נכנסה לראשונה למקום בתחילת החודש כדי לאסוף כמה חפצים, אולי בניסיון להמשיך את החיים הרחק ממטולה האהובה, שייתכן שלא תחזור להיות אותה מטולה שעזבו לפני 199 ימים.

מתכוננים לליל הסדר, זוכרים את החטופים, צילום: גפן ענבר

"החג לא שלם בלעדיהם"

בינתיים, בקיבוץ נען יתקיים ליל הסדר הגדול ביותר עם 1,200 משתתפים בחדר האוכל ובסימן זעקה לשחרור החטופים - ועל כל צלחת תחכה סיכה ממטה החטופים. "הם במחשבתנו בכל רגע ורגע, לא נשתוק ולא נוותר עד שכולם יחזרו לביתם", אומרת רעיה בן אברהם, מנהלת הקהילה בנען. "את ליל הסדר נסיים בשירה גדולה של השיר 'הליכה לקיסריה' שכתבה חנה סנש והלחין דוד זהבי מנען".

במעגן מיכאל יחגגו 800 איש, ובהם 90 מפונים מקיבוץ חניתה. מפיקת הסדר, לילה קמינסקי, מספרת כי התפאורה של חדר האוכל והבמה תהיה בצבעי צהוב ולבן. "הוספנו כוס חמישית לשחרור החטופים, שהחג לא שלם בלעדיהם".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו