ממשבר לניצחון: סא"ל במיל' ירון בוסקילה, מנכ"ל תנועת הביטחוניסטים, הגיע היום (שלישי) לשאת דברים ב"ועידת המחר" של "ישראל היום". התנועה הוקמה על ידי בכירים במערכת הביטחון המאמינים כי ביטחונה של ישראל חייב להיות מבוסס על יכולתה להגן על עצמה בכוחות עצמה ולמנוע באופן אקטיבי התפתחות איומים על ביטחונה.
חברי התנועה פועלים כדי להבטיח את התנאים הביטחוניים לקיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי לדורות הבאים. בוועידה, בוסקילה שיתף את החוויה הקשה שלו מהשבת הארורה ומדגיש בשביל מה אנחנו ממשיכים להילחם בכל הכוח:
"לפני שבועיים, חגגנו לבן שלי יותם בר מצווה בבית הכנסת בקיבוץ בארי. לאחר הבר מצווה פסעתי בשבילי הקיבוץ, על קיר אחד הבתים היה כתוב "עם ישראל חי". חיילי צה"ל כתבו את זה עליו, לאחר שהרגו את המחבלים. עמדתי מול הקיר וחשבתי לעצמי - זה בדיוק הסיפור שלנו, זה הסיפור של המדינה הזאת, של העם הזה ושל אותה שבת ארורה".
עמדתי מול הקיר ובזכרוני נזרקתי חזרה לשבעה באוקטובר, כשהגעתי במהלך היום לבסיס אורים. אני עומד מול אותו חדר מבצעים שהיינו צריכים להקים אותו וכל מה שאני רואה מול העיניים זה שולחנות וכיסאות - חלל ריק".
"לפני כן, הוצאתי את מכשיר הטלפון שלי מהכיס להתחיל לעבוד וראיתי שיחות רבות שלא נענו. נכנסה שיחה נוספת - 'ירון, שמי מירי, הבת שלי נמצאת על עץ והמחבלים מתחתיה, קיבלתי את מספר הטלפון שלך - שלח מישהו להציל אותה'. לא הספקתי לסיים את השיחה וקיבלתי אחרת - 'ירון, אני מחזיק את ידית הדלת, שלח כוחות להציל אותנו'".
"איפה צריכים אותנו? איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר? וכך, במשך שעות, מצאנו עוד ועוד יחידות בדרך. בשעות הערב הגיע המפקד שלי, מנהל הלחימה במילואים, הוא הגיע חיוור. 'איפה היית?' שאלתי אותו, אנחנו שעות מנהלים את האוגדה. הוא לא הצליח לדבר, לא ידעתי שהוא היה באזור המסיבה וחילץ עשרות בני נוער".
"'ירון אנחנו חייבים להתחיל לעבוד - זה מה שאנחנו עושים כבר שעות. אי אפשר לעבוד מכאן, אתה משוגע? כל הדרך מחבלים'. נכנסתי לאוטו. אל המושב האחורי הצטרפו שלוש קצינות במילואים ולא הסכימו לצאת מהרכב. יצאנו מבסיס אורים לאוגדת עזה, נסיעה של 15 דקות. במשך שעה שלמה ראינו מחזה שמעולם לא דמיינתי שאראה. יומיים לאחר מכן צילמתי את אותה דרך".
"באותו הלילה נסענו בין גופות של חיילים, אזרחים, ומחבלים. המראה היה קשה. הגעתי לאוגדה ובמשך אותו הלילה ניסינו לחלץ כמה שיותר אנשים מהבתים שלהם. בחמש וחצי בבוקר המפקד שלי שלח אותי לנוח. נכנסתי לרכב ולא יכולתי לנוח, התחלתי לנסוע בין הקיבוצים, עברתי מיישוב ליישוב, לצערי כבר לא היה לי את מי להציל".
"ברגע מסויים קרסתי - הרגשתי בושה גדולה. איך אפשרנו את זה? עליתי חזרה לרכב ונסעתי לאוגדה. המפקד שלי שלח אותי לצהלים. יצאתי לדרך, ובפעם הראשונה, 24 שעות אחרי שהתחילה המלחמה, ראיתי את תמונת הניצחון הראשונה - אלפי כלי רכב עמדו בשיירה עצומה, חיילי מילואים, אלפים שאף אחד לא קרא להם, אף אחד לא ביקש מהם להגיע - הם פשוט הגיעו מעצמם".
"באותם רגעים נזכרתי במילים שאני אומר בערב שבת, 'התנערי מעפר קומי' - זה הזמן לקום מהעפר. אותו עפר של שישה באוקטובר, זה הזמן לעמוד. תמונת הניצחון הבאה שראיתי - החברה המנצחת. עשרות אלפי אזרחים שהגיעו והקימו נקודות חלוקה של מזון וציוד. לא שחסר להם, החברה רצתה להגיד אנחנו פה איתכם, אין לכם מה לדאוג".
"תמונת הניצחון השלישית הייתה כשנכנסתי להתקפה על בית חנון. לאחר ההתקפה נכנסתי לאחד הבתים, ועל גבי הקירות ראיתי חיילים תולים מכתבים של ילדים. פניתי למפקד החטיבה ושאלתי אותו למה אתם מתחילים בזה? 'זו פקודת המבצע שלי - אני רוצה שכולם יזכרו שזה כל העניין. אנחנו נלחמים לא על היום שאחרי המלחמה, אלא על הדור שאחרי המלחמה, לכן אנחנו כאן'. וכך הם עשו בכל בית שהם נכנסו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו