החרדה הגדולה החדשה שלי: שלא אצליח להציל את אבא

באמצע הלילה קמתי מסיוט, חלמתי על בקאי (אופנוע מעופף) שנוחת באמצע מסיבת הפסח של בארי על הדשא ובתוכו מחבל שבא לחטוף, לאנוס ולרצוח אותנו.

התעוררתי בבהלה ואחר כך לא הצלחתי לחזור לישון, אז שקעתי במחשבות. נזכרתי בשיחה שלי עם הפסיכולוגית, לפני 7 באוקטובר, שבה אמרתי לה שאני מפחדת מחדירת מחבלים, שזה הסיוט הכי גדול שלי.

בתגובה, היא ניסתה להפיג לי את הפחד עם הסברים על כמות ההגנות שיש סביב הקיבוץ שלי. בהמשך, הומלץ לי על ידי אנשי מקצוע לקחת תרופה, ציפרלקס, כדי להפסיק להיות חרדתית.

כמה זמן אחר כך קרה הסיוט הנורא מכל - חדירת מחבלים המונית. באותם רגעים בממ"ד, תחת האיום המזעזע שהיה עלי בקיבוץ בארי, לא פחדתי לרגע. הפחד שלי על עצמי השתתק. רק דאגתי דאגה עצומה להורים שלי.

אחרי החילוץ, אחרי שהותקפתי על ידי שלושה מחבלים וראיתי המוני גופות וחלקי גופות, ישבתי מחוץ לשער של הקיבוץ על האדמה וחיכיתי להורים שלי. חיכיתי ארבע שעות. חשבתי שלמרות שראיתי את התמונה של אבא שלי נחטף, הרי אנחנו חיים במדינת ישראל, מדינה חזקה שתיתן לנו גב והיא לא תיתן לזה להימשך יותר מימים ולילות אחדים.

אחרי ארבע שעות הגיע מחבל גם לשם וירה בנו. אז הבנתי שאני צריכה ללכת לחכות במקום יותר בטוח להורים שלי. זו היתה ההחלטה הכי קשה שקיבלתי בחיי. עד היום לא ראיתי את אבא שלי שוב. כבר חצי שנה עכשיו.

בתחתונים, מובל על ידי מחבלים לעזה

סיפרתי על החרדה הכי גדולה שהיתה לי בעבר. אבל עכשיו יש חרדה גדולה חדשה - פחד נורא מכל: אני מפחדת שלא אצליח להציל את אבא שלי בחיים, שבגלל הזמן שעובר אני אחמיץ את ההזדמנות הזאת. אני מפחדת שהזיכרון האחרון שיישאר לי ממנו הוא התמונה הנוראית שלו בתחתונים, מבוהל ומובל על ידי מחבלים לעזה.

חצי שנה עברה מאז התמונה הזאת, 180 יום, אני כותבת את המספר אבל לא מאמינה לו. צריך להחזיר אותם הביתה, עכשיו. את החיים ואת הנרצחים לקבורה במדינת ישראל. אני זועקת כאן, אנא עשו הכל וסיימו את הסבל שלהם.

העדויות זועקות: "הצילו אותם עכשיו". היום שוב הייתי בכנסת, הפעם עם משפחות החטופות בדיון בוועדה לקידום מעמד האישה. הלב שלי עם הבנות והמשפחות שלהן. אני מבינה לגמרי את מה שהן חוות כי גם אמא שלי הייתה בשבי ולמזלנו כבר חזרה. חשוב לי להזכיר לכולם ולוודא שלא שוכחים את החטופים, שלא שוכחים את אבא שלי.