עכשיו נלחמים: תצעקו - אבל אל תשרפו את הבית

יהונתן בני נהרג בעזה. הלך להגן עלינו ולשחרר את החטופים, ונהרג. עזב הכל, השאיר אחריו אישה בהיריון וילד בן תשעה חודשים, ונהרג. הוא לא יחזור יותר. בשום הסכם.

ולכן מותר לי להגיד לקיצוניים: אסור לכם לפרק את המדינה, אסור לכם להשתולל, אסור לכם לחסום כבישים, אסור לכם להתעמת עם שוטרים, אסור לכם לקרוא לסרבנות, אסור לכם לטלטל ניידות ואסור לכם לנסות לפרוץ לבית ראש הממשלה.

עכשיו מתחברים ומחלימים

לקיצוניים שבני משפחתם חטופים בעזה, מותר לי להגיד: אתם לא תשרפו את המדינה. זה לא בא בחשבון, ואם צריך להיאבק בכם, אני איאבק. מיליוני אנשים מסתכלים בכם בחוסר אמון, בחוסר הסכמה, בזעזוע, ורק מפני כבודכם הם שותקים. אני לא אשתוק.

זה שהילדים שלכם שבויים בעזה, זה כואב, זה מצער, זה חותך את כולנו מבפנים, זה יגרום לי לשלוח שוב את שלושת הבנים שנותרו לי להילחם, ולהסתכן בשבילם. אבל זה לא נותן לכם שום זכות יתר "להסיר כפפות". אין לכם זכות לקלל את נבחרי הציבור, אין לכם זכות לצרוח "בושה", אין לכם זכות להפר את הסדר הציבורי, אין לכם זכות לחסום את נתב"ג, אין לכם זכות להכריז על שביתה במשק.

הביעו את דעתכם - אבל אל תצעקו. אמרו שחייבים הסכם עכשיו - ואל תחסמו. אמרו שכולם תמורת כולם - ואל תקראו למרד. אמרו שאסור לכנסת לצאת לפגרה - ואל תאיימו. אמרו שחייבים להחליף את ביבי - ואל תדליקו מדורות. הגידו שחייבים בחירות עכשיו - ואל תעזו לעלות על הכנסת. הגידו שכולם כשלו - ואל תהרהרו אפילו באפשרות של הפיכה.

שמענו את דעתכם, אל תכפו אותה. רוצים לשמוע גם את דעתי? לפי דעתי, יהונתן נהרג בגלל הסכמי אוסלו, שחלק מכם תמכו בהם. לפי דעתי, יהונתן נהרג בגלל ההתנתקות, שחלק מכם עודדו אותה בשלטי תמיכה בפתחי קיבוצים.

ובכל זאת, אני לא צורח עליכם ברחובות, אני לא חוסם לכם את הדרך, אני לא מסרב פקודה, אני לא מבריח כסף לחו"ל, אני לא מקלל את נבחרי הציבור שלכם שעדיין תומכים בכל האסונות האלה.

אני שולח ואשלח את בניי להילחם. אני אתמוך ואציית לכל ממשלה נבחרת, גם אם דעתה שונה מדעתי. אני לא חושב שיש לי זכות להרוס את המדינה האהובה הזו. כי עכשיו נלחמים, כי עכשיו מחלימים. כי עכשיו מתחברים.