במשך 104 שנים, מאז נפילת יוסף טרומפלדור ואנשי תל-חי בי"א באדר תר"פ (מרץ 1920), התנועה הציונית מציינת את יום תל-חי בטקס רב רושם ומשמעות. טקס זה הפך להיות בעל חשיבות מורשתית ואסטרטגית. אין בהיסטוריה הציונית טקסים וימי מועד רבים שייעודם מתן ביטוי למרכיב ליבה ברעיון המכונן הקולקטיבי.
במהותו, יום תל-חי אינו יום זיכרון - זהו יום של התייחדות עם הרעיון המסדר של התפיסה הציונית: התיישבות כמממשת אחיזה בחבל ארץ, וחשיבותה כמרכיב יסוד של ריבונות. תל-חי מסמלת את רעיון קביעת קו הגבול במקום שבו עובר קו המחרשה. תל־חי מסמנת שהתעקשות האחיזה בקרקע מעצבת את גבולות הארץ, ומסמלת חירות וריבונות.
באופן ייחודי וחריג, יום תל-חי אומץ בידי שני הזרמים הרעיוניים הפוליטיים המרכזיים בהיסטוריה הישראלית: תנועת העבודה מחד, והציונות הרוויזיוניסטית מייסודו של זאב ז'בוטינסקי מאידך. האחרונה, אף כינתה את תנועת הנוער שלה "בית"ר", על שמו של גיבור תל-חי. ז'בוטינסקי עצמו הגדיל לעשות וכתב שיר על תל-חי, בהבנתו העמוקה שתל-חי הפכה ממקום לרעיון - רעיון שאותו הוא הגדיר "תל הכוח העברי", ושמזין ומעצב את חוט השדרה הציוני מאז ועד היום. ואולי בעצם נכון יותר לומר כמעט עד היום.
"יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו, הנאמנים והאמיצים... שהלכו מאחורי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל. יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש..." ההספד שכתב ברל כצנלסון לזכר הנופלים הפך לנוסח "יזכור" לזכר חללי מערכות ישראל. טקסי האזכרה הספונטניים הפכו בחלוף כמה שנים לטקסים לאומיים בארץ ישראל ובקהילות היהודיות בתפוצות.
מדינת ישראל אף הכריזה על טקס י"א באדר כטקס ממלכתי, שבו משתתפים גם נשיא המדינה וראש הממשלה.
היעדר מאזן הרתעה
והנה מגיע י"א באדר תשפ"ד, ולראשונה - מדינת ישראל הריבונית החליטה לבטל את הטקס בתל-חי, על כל המשתמע מכך. והקול הנשמע בממשלתה, בקבינט המלחמה ובמטכ"ל שלה - קול דממה דקה, ושקט על פני תהום.
עם שסבב 2,000 שנים בגלות ככל הנראה מקפל סמלים, טקסים ודגלים "בקלות פרגמטית", גם בשנת ה-75 להחזרת ריבונותו ולהכרזת עצמאותו. ישראל של 2024 בחרה במתווה הפרגמטי, הקל והבטוח - לבטל את הטקס.
קברם של לוחמי תל-חי בכפר גלעדי נמצא באזור מלחמה, ותושבי הקיבוץ פונו עם שאר תושבי הצפון. מדינת ישראל לא שקלה להודיע מבעוד מועד על הכוונה לקיים טקס בתל-חי, ולהבהיר כי אם טקס ממלכתי זה ישובש בידי חיזבאללה - צה"ל ישמיד שלוש מטרות אסטרטגיות בלבנון. ישראל חששה ליזום באופן אקטיבי מאזן הרתעה, אפילו חד-יומי, והעדיפה לבטל את הטקס המתוכנן בשטחה הריבוני. גם כאן, ידה העליונה של ישראל בצפון הפכה בחשכת ליל ליד תחתונה.
הטרגדיה האמיתית היא שספק אם הנהגתה המדינית והצבאית של ישראל מבינה את משמעותה הסמלית של ההתקפלות האגבית ביום תל-חי. נדמה שהיא ראתה באירוע י"א באדר בתל-חי עוד התקהלות ציבורית בלתי נחוצה סביב פסל - ולא פגיעה בלב רעיון האריה השואג. רעיון, ולאו דווקא פסל שאליו אנו, הציונים, עולים לרגל כבר יותר מ־100 שנים.
הנהגה המבטלת את עברה
היעדר הפרספקטיבה ההיסטורית אצל אלה המובילים אותנו במשעולי האתגרים המתגלגלים לפתחנו, הוא סממן מדאיג באשר לחוסנה הלאומי של ישראל. יגאל אלון אמר שעם שאינו יודע את עברו - ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל. הנהגה שמגמדת ומבטלת את עברה ומפגינה בורות היסטורית מאמינה ומקווה, ככל הנראה, שהדבר לא יפגע בה ציבורית. היא שכחה כי במקביל, עליה לנהל חשבון גם מול שר ההיסטוריה. וגם קריאתה את הציבור היא לא נכונה.
ואולם, מדוע נלין על טקס שמתבטל? ההכרעה הפוליטית-צבאית לבטל את טקס י"א באדר, היא תוצר לוואי נוסף של כוח האינרציה שנובע מההחלטה לפנות את כל תושבי יישובי הצפון מביתם, ללא מועד חזרה. זו החלטה שהתקבלה ללא הבנת עומק בדבר משמעותה של יצירת פליטוּת פנימית במדינת ישראל, וללא הבנת עומק בדבר השפעתה ארוכת הטווח על חוסנה של החברה הישראלית, כמו גם על עוצמת ההרתעה הישראלית אל מול אויביה. זו החלטה שלפי כל הסימנים, התקבלה ללא קיום דיונים מערכתיים חסויים או פומביים בשאלת מהותה ומשמעותה של פעולה זו בהקשרה הציוני הרחב, ולא רק בהקשרה הפרקטי-פרגמטי-עכשווי.
נתן אלתרמן כתב ב-1938 ב"זמר הפלוגות": "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו". נראה כי ישראל של י"א באדר 2024 מנסה לכתוב את אלתרמן מחדש. ספק אם הדור של 7 באוקטובר יאפשר סטייה כה בוטה מהנוסח המקורי.
הכותב הוא יו"ר הוועד המנהל של "נאמני תל חי"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו