החולשה מערב המלחמה: השיח שלנו חולה ושבטי

אחת החולשות שדרדרה אותנו ערב המלחמה אל סף מלחמת אחים היתה התיוג והסימון האוטומטי של עמדות, אמירות והשקפות עולם עם מחנה כזה או אחר.

ההרגל הרע הזה, שצובע מראש כל רעיון שעולה כאן בצבע השבט, ונשפט בהתאם, מחלחל עכשיו מחדש לשיח שלנו. כדאי לכולנו להיגמל ממנו במהירות.

החולשה החדשה־ישנה הזאת נחשפה פעם נוספת אחרי דבריו של תא"ל דן גולדפוס בזכות האחדות והיחד, ותחינתו בפני המנהיגים להיות ראויים לנופלים וללוחמים. לרגע אחד השתררה ברשתות מבוכה רבתי. רבים שנחשפו בפעם הראשונה לשמו של האוגדונר שאלו את עצמם, כמעט באופן אינסטינקטיבי, האם הוא "משלנו" או "משלהם"? "הלנו הוא או לצרינו?", לאיזה "מחנה" הוא שייך?

את דבריו הנבונים והאמיתיים של גולדפוס, ששיקפו המיית לב רבים, היה צריך כמובן לשפוט לגופם ולא לגוף האיש, או "הצד" שאליו משתייך האוגדונר. במקרה הזה ההתעשתות היתה מהירה, ואחרי זמן קצר דבריו קצרו שבחים מקיר לקיר.

אבל הסיפור על גולדפוס הוא סימפטום בלבד ללקות הזאת, שאנו מסרבים להיפרד ממנה. מדוע, למשל, אסור לחשוב שנתניהו צריך ללכת הביתה אחרי המלחמה, ולו בגלל העובדה שמחדל 7 באוקטובר התרחש במשמרת שלו, אך בד בבד להזדהות עם עמידתו מעוררת ההערכה והכבוד מול הלחצים של ממשל ביידן, שמונעים מאיתנו להשיג את יעדי המלחמה שהצבנו לעצמנו?

זה קורה לנו לא רק עם נתניהו, אלא גם עם איתמר בן גביר, ואביגדור ליברמן ובצלאל סמוטריץ', ועוד רבים. בן גביר מתנהל לא פעם בפזיזות ואף בחוסר אחריות, אבל זו טעות לפסול אוטומטית כל רעיון והצעה שהוא מעלה רק מכיוון ששמו בן גביר. כך, למשל, נהגו כאן עם תוכניתו לאיסוף אלפי כלי נשק בלתי חוקיים שמוסלקים במזרח ירושלים - מבצע שימנע בעתיד אפשרות לשימוש בנשק הזה כדי לתקוף יהודים בבתיהם, בשכונות התפר הירושלמיות.

ליברמן, שהשתמש לפני המלחמה בשפת רפש נגד החרדים ("החרדים? - על מריצה ולמזבלה"), ראוי לקרדיט על הדרך שבה הבין וניתח את חמאס קודם המלחמה. סמוטריץ', שבחוסר רגישות משווע פגע באמירותיו במשפחות החטופים, מתעקש בצדק למנוע בזמן מלחמה כניסה לישראל של פועלים ערבים מיו"ש. כולם טועים. כולם צודקים. תשפטו אותם לגופו של עניין ולא לפי "הצד" שאליו הם משויכים.

הבעיה אצלנו היא שעוד לפני שאנו חושבים על המה, אנו מסתכלים על המי, וכיצד הוא מסומן אצלנו. המלחמה היתה אמורה לשנות אותנו, לפחות מעט, באופן שנוכל להתחיל להעריך ולשפוט דברים לא לגופו של האדם, "השבט" ו"המחנה", אלא פשוט - לגופו של עניין; במנותק מהמשבצת שאנו משייכים עצמנו אליה, במנותק מ"הצבע" שאנו צבועים בו.

זה חלק מהתיקון שנדרש מכולנו אחרי 7 באוקטובר. התנהלות כזאת תוריד בהכרח את מפלס האיבה בין המחנות הפוליטיים השונים, תנטרל במידה רבה שנאה ותאפשר ניהול נכון וחכם פי כמה עבור כולנו - בוודאי בזמן מלחמה - של החברה הישראלית, שזקוקה עכשיו יותר מכל לאיחוי ולריפוי, ולא לפילוג ולקרעים נוספים.