התורה והאמונה הן חיינו - אך אין קיום לעם ישראל בלי חיילים גיבורים

המילים הבאות נכתבות מתוך לב רצוץ ושבור. הזעם כבר חלף עבר לו, רק העצב נותר. הן נכתבות מפיה של רעיית מילואימניק, המשרת זה חמישה חודשים ברציפות ברצועה עזה ובגבול הצפון. הן נכתבות אחרי לילות בלי שינה, כששוב ושוב את בטוחה שאת שומעת נקישה בדלת.

הידיעה שיש אימהות ובנות זוג שישנות בלילה בשלווה, לא הטרידה אותי בהתחלה. האיש שלי התנדב לשירות אחרי שכבר עבר את גיל החובה, ואני התנדבתי בלב שלם יחד איתו. נתתי לו צ'ק פתוח לעשות כל מה שאפשר כדי להגן על מדינת ישראל ועל אזרחיה.

אבל ככל שנקפו הימים, וככל שהתרבו הנופלים - ורבים מהם, רבים מדי, הם פנים מוכרות מהיישובים הסמוכים, מהישיבות ומהמכינות המוכרות - כך התעורר בי אי-שקט. איך ייתכן שיש מי שמסוגל לעמוד מנגד ולשלוח אנשים אחרים למות למען ביטחונו?

הרבה תקווה תליתי במועד הגיוס ליחידות החרדיות, אבל אז התברר שכמות המתייצבים היתה נמוכה מהמצופה. התנחמתי מעט בכך שההתייצבות לשלב ב' ולהכשרה לגמ"ר ביישובים חרדיים היתה בהחלט יפה, אבל אז הגיעה הגזירה על גיוס תלמידי מכינות וישיבות הסדר לפני הזמן, בשל מחסור חמור בחיילים.

לא הצלחתי להשלים עם התסריט: יושב אדם בישיבה חמש שנים, ואז מגיע בחור צעיר שרוצה ללמוד לפחות שנה כדי לבסס את עולמו הרוחני לפני הגיוס, אבל הבחור שכבר מילא את כרסו תורה ממשיך לאחוז בחוזקה בגמרא - ושולח מבית המדרש את הצעיר שעוד לא זכה לפתוח ספר. האם יכול להיות משהו יותר אגואיסטי מזה?

לא רק לימוד התורה מגן על ישראל

ואז הגיע הרב יצחק יוסף, והוכיח שאפשר להיות לא רק אגואיסט אלא גם פרזיט. לקבל משכורת ממדינת ישראל, לאחוז במשרה ממלכתית של רבנות ראשית שייעודה הנהגה רוחנית של כלל החברה הישראלית - ולאיים בירידה מהארץ. אני מכבדת לגמרי את חופש הביטוי של הרב, אבל אזרחי ישראל לא אמורים לממן משכורת של אדם כמוהו. פלא בעיניי איך טרם התפטר או פוטר.

תפקידו של רב ראשי בעת הזאת הוא להבין את גודל האתגר והשעה, לפלס דרך יצירתית לשילוב חרדים בצה"ל ובשירות האזרחי. לכל הפחות, מנהיג אמור להרגיע את הרוחות ולחתור לאחדות ולפיוס - בטח ובטח לא ללבות את אש המחלוקת.

הרב יוסף מאיים שהחרדים יירדו מן הארץ, והאמת היא שהוא וציבורו מעולם לא עלו ארצה. הם נותרו בגלות והמציאו לעצמם אמונה מיסטית, שלפיה רק לימוד התורה הוא שמגן על עם ישראל. צר לי, אבל לימוד התורה לא הציל את עם ישראל מפוגרומים ומשואה. החיים בארץ ישראל מחייבים חזרה לגיבורי התנ"ך, למשה, ליהושע ולדוד המלך, ששילבו בין ספרא לסייפא.

אכן, אין קיום לעם ישראל בלי תורה ובלי אמונה ובלי עיסוק רוחני ותרבותי במורשתנו, אבל בארץ ישראל אין קיום לעם ישראל בלי חיילים גיבורים, שנלחמים בעוז רוח כדי להגן על מדינתם.