"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
טור אישי

בארץ העוטף, כל פרידה חטופה עלולה להיות אחרונה

הגיע חודש אדר שמרבים בו בשמחה, וילד הולך לבית ספר, ובית הספר שלו בשדרות, והמרפסות בדרך עוד מחוררות מקליעים • אין דבר קשה יותר מאשר לשקם אמון בקרב אנשים שאיבדו אותו כליל • השבר שנפער באשליית המציאות שלנו ב־7 באוקטובר לא ניתן לאיחוי • "אל תתבלבל", אמר לי חבר, "כלום לא יחזור להיות כמו מה שהיה, ומצד שני, אל תדאג - שום דבר גם לא באמת ישתנה"

,עודכן
0השמעה
שדרות, אתמול. ילדות בין הדי מלחמה קרובים־רחוקים. צילום: לירון מולדובן

"ילד הולך לבית ספר, בוקר חורפי של אדר..." רגע, מה?! היכן אלול, והיכן תשרי? מתו לגמרי. כה מעטים הרגעים שמסמנים שגרה, יותר מאשר הרגע שבו אנו מפקידים את ילדינו בידי מערכת החינוך ונפנים להרפתקאות חיינו, עד לצלצול הגואל אותם משגרת בית ספר וכובל אותנו לשגרת הבית.

נפתחו מחדש: תלמידים חוזרים ללמוד במסגרות החינוך בשדרות // דוברות שדרות

אך הנה, ישראל 24', אדר הגיע, החופש הגדול והנורא מכולם שהתחיל מעט אחרי יום הכיפורים נגמר רגע לפני פורים. באמצע - כל העולם התהפך והסתובב עבור תושבי העוטף. והנה יום ראשון, חודש אדר שמרבים בו בשמחה, וילד הולך לבית ספר, ובית הספר שלו בשדרות, והמרפסות בדרך עוד מחוררות מקליעים. ואתה מביט ומתבונן בילדים עם הילקוטים, ומבין שזהו נס גלוי עם נוסע סמוי.

את הנס קל להבין. אבל מיהו הנוסע הסמוי? בארץ העוטף התשובה ברורה - הביטחון בביטחון, או יותר נכון היעדרו שנוכח כאן כל כך. די בשירת סירנת צבע אדום אחד, ואיש לא יוכל לחמוק מאימתה. די בסירנה אחת כפי שהייתה אמש בבארי ובחצרים שליד באר שבע, וכל ביטחון מגדל הקלפים שעליו אנו צועדים, ייעלם מתחת לרגלינו. שכן אין דבר קשה יותר מאשר לשקם אמון בקרב אנשים שאיבדו אותו כליל.

עבודת הקמת מתחמים לכוחות אבטחה של צה"ל בעוטף,צילום: אגף דוברות וקשרי ציבור במשרד הביטחון

בארץ העוטף, כל שריטה או סדק קטנטן מייד נראים כמו התחלה של סוף. מי שהיה בסוף העולם וחזר בהיסוס לביתו, כבר לא יוכל להשלות את עצמו ולדמיין שיש עולם בלי סוף העולם. לכן כל כריך שנארז בדרך לבית ספר, הוא כריך גורלי. לכן כל פרידה חטופה עלולה להיות פרידה אחרונה, השבר שנפער באשליית המציאות שלנו ב־7 באוקטובר לא ניתן לאיחוי. כמו בסרטים המצוירים אנו הולכים על החבל הדק, וכל עוד אנו מביטים קדימה, אנו ממשיכים לצעוד עם אמונה עיוורת שכל עוד לא נביט למטה, גם לא ניפול.

לכן אחר הצהריים בשדרות, בעוד יום ראשון שגרתי, ילדים הולכים לבית הספר, עסוקים בילדות בין הדי מלחמה רחוקים־קרובים, הם נס לשעתו, תקוות אמת שמשהו השתנה היום, והמשהו הזה ימשיך להשתנות - גם מחר. "אל תתבלבל", אמר לי חבר, "כלום לא יחזור להיות כמו מה שהיה. ומצד שני, אל תדאג - שום דבר גם לא באמת ישתנה".

כלניות ראשונות שפרחו בעוטף,צילום: עומרי סלנר החברה להגנת הטבע

אתה סותר את עצמך, אמרתי. "בוודאי", השיב. "אני חי בישראל, אי אפשר לחיות פה אחרת". אז בדיוק כמו השיר שמתחיל בילד הולך לבית ספר, שכתב עלי מוהר, אנחנו נמשיך לקוות לתובנה שכמו איתני הטבע, "כל עוד הים מתעורר, כל עוד הרוח עולה", גם רוח העם תדע להבין ש"כל עוד על שחור הלוח תתנוסס מילה" - יש לנו תקווה שכלום לא ישתנה, והכל יתחדש, גם ב(אמצע) שנת לימודים חדשה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר