בארץ העוטף, כל פרידה חטופה עלולה להיות אחרונה

"ילד הולך לבית ספר, בוקר חורפי של אדר..." רגע, מה?! היכן אלול, והיכן תשרי? מתו לגמרי. כה מעטים הרגעים שמסמנים שגרה, יותר מאשר הרגע שבו אנו מפקידים את ילדינו בידי מערכת החינוך ונפנים להרפתקאות חיינו, עד לצלצול הגואל אותם משגרת בית ספר וכובל אותנו לשגרת הבית.

אך הנה, ישראל 24', אדר הגיע, החופש הגדול והנורא מכולם שהתחיל מעט אחרי יום הכיפורים נגמר רגע לפני פורים. באמצע - כל העולם התהפך והסתובב עבור תושבי העוטף. והנה יום ראשון, חודש אדר שמרבים בו בשמחה, וילד הולך לבית ספר, ובית הספר שלו בשדרות, והמרפסות בדרך עוד מחוררות מקליעים. ואתה מביט ומתבונן בילדים עם הילקוטים, ומבין שזהו נס גלוי עם נוסע סמוי.

את הנס קל להבין. אבל מיהו הנוסע הסמוי? בארץ העוטף התשובה ברורה - הביטחון בביטחון, או יותר נכון היעדרו שנוכח כאן כל כך. די בשירת סירנת צבע אדום אחד, ואיש לא יוכל לחמוק מאימתה. די בסירנה אחת כפי שהייתה אמש בבארי ובחצרים שליד באר שבע, וכל ביטחון מגדל הקלפים שעליו אנו צועדים, ייעלם מתחת לרגלינו. שכן אין דבר קשה יותר מאשר לשקם אמון בקרב אנשים שאיבדו אותו כליל.

בארץ העוטף, כל שריטה או סדק קטנטן מייד נראים כמו התחלה של סוף. מי שהיה בסוף העולם וחזר בהיסוס לביתו, כבר לא יוכל להשלות את עצמו ולדמיין שיש עולם בלי סוף העולם. לכן כל כריך שנארז בדרך לבית ספר, הוא כריך גורלי. לכן כל פרידה חטופה עלולה להיות פרידה אחרונה, השבר שנפער באשליית המציאות שלנו ב־7 באוקטובר לא ניתן לאיחוי. כמו בסרטים המצוירים אנו הולכים על החבל הדק, וכל עוד אנו מביטים קדימה, אנו ממשיכים לצעוד עם אמונה עיוורת שכל עוד לא נביט למטה, גם לא ניפול.

לכן אחר הצהריים בשדרות, בעוד יום ראשון שגרתי, ילדים הולכים לבית הספר, עסוקים בילדות בין הדי מלחמה רחוקים־קרובים, הם נס לשעתו, תקוות אמת שמשהו השתנה היום, והמשהו הזה ימשיך להשתנות - גם מחר. "אל תתבלבל", אמר לי חבר, "כלום לא יחזור להיות כמו מה שהיה. ומצד שני, אל תדאג - שום דבר גם לא באמת ישתנה".

אתה סותר את עצמך, אמרתי. "בוודאי", השיב. "אני חי בישראל, אי אפשר לחיות פה אחרת". אז בדיוק כמו השיר שמתחיל בילד הולך לבית ספר, שכתב עלי מוהר, אנחנו נמשיך לקוות לתובנה שכמו איתני הטבע, "כל עוד הים מתעורר, כל עוד הרוח עולה", גם רוח העם תדע להבין ש"כל עוד על שחור הלוח תתנוסס מילה" - יש לנו תקווה שכלום לא ישתנה, והכל יתחדש, גם ב(אמצע) שנת לימודים חדשה.