הבחירות לרשויות המקומיות: למה דווקא עכשיו?

במשך שנים עמלו במרכז השלטון המקומי לשנות את התדמית של הרשות המוניציפלית. במהלך תקופת הקורונה תפקדה הרשות המקומית בצורה טובה ויעילה יותר מזו הארצית, והוכיחה את הנחיצות האדירה שלה בעיתות משבר.

גם במלחמה הנוכחית, בשעה שהשירות הממשלתי על רוב חלקיו קרס פעם נוספת, ולא עמד במלוא הכוח לרשות הציבור - היו אלה ראשי הערים שהתגייסו: אם בקליטת מפונים ואם בעזרה בעורף, כדי שהלוחמים בחזית יוכלו לתפקד בצורה הטובה ביותר וכדי שהאזרחים יזכו למענה מיידי לצורכיהם.

זה לא היה שינוי קל. בתפיסה הציבורית בישראל, עירייה מצטיירת כמרכז של מאכערים שיודעים לסגור לך פרגולה או לסגור פינה כשצריך, לבטל דוח חניה או לעזור עם תשלומי הארנונה לעסק. שיעורי ההצבעה הנמוכים לאורך השנים בבחירות המוניציפליות, בטח במגזר היהודי ובערים הגדולות, מעידים באופן גורף על חוסר עניין. אז תארו לעצמכם מה יקרה עם השיעורים האלה עכשיו, בעת מלחמה.

יום הבחירות שיתקיים בעוד חודש הוא עדות לכך שהפוליטיקאים שלנו לא למדו כלום מ־7 באוקטובר. מהציבור הם מבקשים להשתנות, לתרום, לחשוב מה אפשר לעשות למען הקולקטיב ופחות עבור עצמך. ואנחנו צריכים להזכיר להם שמשרתי הציבור, בטח אחרי הפאשלה הנוראית של השבת השחורה, הם קודם כל משרתים של הציבור. אבל בעוד נאה דורש - לצערנו בישראל הוא לא תמיד מקיים. נבחרי הציבור שנועדו לשרת אותנו עדיין חושבים רק על עצמם, ועוד מבקשים שלא נפגין להם מול הבית, הפחדנים.

תחשבו כמה כסף ה"חגיגה לדמוקרטיה" הזאת עולה למשלם המיסים. כמו כן, המסגרות החינוכיות יופקרו שוב לטובת קלפיות שיעמדו בודדות לאורך כל היום, כי באמת יש מקום להפסיד יום לימודים נוסף אחרי שהילדים שלנו בילו בבית הספר בשנים האחרונות פחות זמן ממה שאריה דרעי העביר בבתי משפט.

ועל עשרות אלפי המפונים אנחנו לא מדברים - כי למי ואיפה בכלל יש להם להצביע אחרי שהבחירות ביישוביהם הנטושים בוטלו? הם הרי עקורים בארצם, וממתי עקורים מצביעים? ראש העיר שלהם ישן איתם במלון, מרחק עשרות קילומטרים מביתם, ואם לשפוט לפי התנהלות המדינה - למי בכלל אכפת איפה הם גרים עכשיו? העיקר שיש בחירות, ושראש המועצה אי שם יוכל להכניס את החברים שלו לקואליציה ולהחליף את הקומבינטור שהיה שם לפניו.

השינוי סובל דיחוי

כבר הבנו שרוב 120 חברי הכנסת שלנו עסוקים בעיקר בקריירה האישית שלהם, ורק מוכרים לנו לוקשים. אבל דווקא חיים ביבס, יושב ראש השלטון המקומי ופוליטיקאי מסוג אחר, היה אולי צריך להפעיל את הכוח שלו כדי לנסות לבטל את רוע הגזירה. אנחנו לא רוצים עוד סמוטריצ'ים וגפנים. אנחנו רוצים אנשים שאם אנחנו הולכים להצביע להם - ייתנו לנו משהו בחזרה, ולא רק למגזר שלהם.

הבחירות המקומיות שייערכו בחודש הבא הן לא רק השתנה מהמקפצה על הציבור, אלא בעיקר עוד עדות לניתוק האדיר של היושבים למעלה מהעם היושב בציון. אנחנו לא ניפגש בקלפי, ולמעשה, רוב מי שילכו להצביע הם בעלי אינטרס כזה או אחר לשמר את כוחם או לדאוג לעצמם ולמקורביהם. עם כל הכבוד - אנחנו נלחמים עכשיו על חיינו, לא על זה שיפנו לנו את הזבל.

ראש או ראשת עיר מכהנים, גרועים ככל שיהיו, יכולים להחזיק בתפקיד למשך עוד חצי שנה. מה שהרסו עד עכשיו הם לא יהרסו יותר בחצי שנה, ומה שלא דאגו לתקן - אולי יצליחו בזמן החסד הנוסף שיקבלו. וגם אם צריך להתחולל שינוי בקלפי - הוא סובל דיחוי. אם ראש ממשלה ורמטכ"ל לא מחליפים בעת מלחמה - אז גם ראש עירייה אפשר לא להחליף.