בנופלם מצווים את תקומתנו: "משהו, עוד יקום מתוך כל הדם הזה"

'בלדרי הגורל', כפי שכינה פעם המשורר יצחק שלו את 'המבשרים' מקצין העיר, נדדו אתמול שעות ארוכות בין שכונות ורחובות, כשבשורת האיוב בפיהם. הם קפאו, מחסירים פעימה "...מול דלתות. להניח עוד רגע/ לאלה, הצאן שמעבר.../ ואחר כך - לדפוק, כל אצבע שלך, כאת החופר את הקבר". (יצחק שלו, נער שב מן הצבא, 'קצינת העיר')

ואין לנו מילות ניחומין, זולת חיבוק אוהב, וזכרונות והמשך ה'יחד' שאנו מחוייבים בו, ובעיקר משפט נדוש אחד שנכון ואמיתי מתמיד: 'מותם לא היה לשווא', כי "משהו", כדברי המשורר בן ימינו אליעז כהן, "משהו, עוד יקום מתוך כל הדם הזה".

בנופלם מצווים את תקומתנו

אייל ואיליי, ומתן וניר, וסדריק, ושגיא וברק,ושאר החיילים שנהרגו אתמול ושלשוםובשלשת החודשים האחרונים, נפלו כדי שאנו כאן, במדינת ישראל, ובארץ ישראל - ארץ היעוד והמקלט של העם היהודי - נוכל להמשיך ולהתקיים וליצור, ולצחוק ולבכות.

הם נפלו במלחמה שאין צודקת ממנה, מול הרוע והרשע והאופל בהתגלמותם. הם מסרו את חייהם למען כולנו, כדי שנוכל לתקן כאן את הטעון תיקון, ולבנות מחדש את העוטף, ולהשיב לשם וליישובי הצפון את התושבים; כדי שליהודים תהיה תקומה בארצם. כדי שנוכל למגר, פשוטו כמשמעו, את מי שמבטיח יום יום להשמיד אותנו.

מעולם לא היה המשפט: 'מותם לא היה לשווא', נאמן יותר למציאות, כן, ואמיתי, ללא בדל ושמץ של 'מִןהַשָׂפָה וְלַחוּץ'. מבחינות רבות זו היא מלחמת העצמאות השניה שלנו, מלחמת אין ברירה, שנועדה להגן על הבית האישי והלאומי, וגם להרתיע אוייבים אחרים סביבנו, שממתינים לראות כיצד נסיים את המלחמה הזאת. האם ניפול או נקום.

לא סתם ולא לשווא

חיילנו נפלו ולא לשווא, כדי שנוכל לתקף מחדש את צדקת הדרך שלנו, של הציונות, ושל הזהות היהודית, ולהשיב את האחדות והיחד אל שורותינו. כל אלה ייכתבו מחדש בדמם של אלקנה מקרית ארבע, ויואב מיהוד וניקולס מירושלים ורפאל מפרדס חנה-כרכור; הם וחבריהם, מכל קצוות הארץ.

אם יבוא השטן וינסה להכהות את מוחנו, ולסכסך בינינו מחדש, אם יעז מישהו לטעון שמותם היה חלילה לשווא, נספר לו שרק בזכותם, במוקדם או במאוחר, מרבית החטופים יגיעו הבייתה; שבזכותם, הנאצים החדשים מהחמאס שטבחו ואנסו והתעללו בנו, יוכו וימוגרו. נקרא באזניו את נבואת זכריה:עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ".

אם יבוא השטן וינסה להכהות שוב את מוחנו, נבשר לו, שבזכות הנופלים, תשוב השגרה, ונחיה אותה מחדש, ונחשב מסלול מחדש, ונמשיך לבנות וליצור וללדת ילדים. הנופלים הם חולייה בשרשרת 'מגשי הכסף', שעליהם ניתנה לנו ומתקיימת, מדינת היהודים.

בזכותם אנו זוכרים שה'מובן מאליו', אינו עוד כזה. בזכותם נמגר לא רק את האוייב החיצוני, אלא גם את האוייב הפנימי, בתוכנו; את יצר הפלגנות והמריבה והדם הרע, ונדע לשמור על היחד שלנו כאן, לא רק בימי חירום ומלחמה, אלא גם בסתם יום של חול, כי נשבענו ש'משהו עוד יקום מתוך כל הדם הזה', או כדברי הנביא: 'וָאֶעֱבֹרעָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְוָאֹמַרלָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִיוָאֹמַרלָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי'.