"היה לנו עבר, אבל אין לנו עתיד"

תיקי מנסה למצוא פרט חיובי במ עבר מביתה שבקריית שמונה לתל אביב, אך המציאות העירונית טופחת על פניה: "לוקחים אותנו להצגות ולסרטים, וכאוהבי תרבות זה נפלא, אבל הבעיה הגדולה כאן היא החניה".

בתל אביב יש אלפים רבים של מפונים שחיים בעיר עם רכבם הפרטי. "בהתחלה חנינו בחינם בכיכר אתרים, לא רחוק מה מלון, אבל זה לא יכול לקרות יותר", מספרת תיקי. "רבים מהמפונים מקבלים דוחות, כולל עדי, שיש לו תו נכה. החלטנו לחנות במ סוף רדינג, שהתשלום שם לא גבוה, אבל זה עדיין מהווה מעמסה כלכלית על המפונים, שרבים מהם לא עובדים.

"בכל פעם אנחנו חוזרים למלון באוטובוס, ולא תמיד זה קל. זה גם ממש מלחיץ להשאיר שם את הרכב כל הלילה". תיקי ועדי פונו מביתם שבעיר הצפונית כשבועיים לאחר הטבח בדרום. "לא רצינו לעזוב, אבל הילדים לחצו", היא אומרת. "היינו בהתחלה אצל בת אחת, אחר כך אצל השנייה, והחלטנו להניח לחיים הפר טיים שלהן.

"פונינו למלון קטן שסיפק רק כריכים וחמגשיות, וזה היה קשה. הרגשתי כמו הומ לסית. אנחנו הורים לשלושה ילדים וסבים לשלושה נכדים, וישבנו ברחוב כמו פליטים כדי שיהיה לנו שקט להתקשר לעירייה ול משרדי נסיעות בבקשה למקום אחר. הבת שלנו שירי מצאה את לאונרדו ביץ' תל אביב, ומייד הרגשנו בבית. מנהל המלון והצוות עוזרים בכל בקשה ומצוקה.

"עם זאת, צריך לזכור שבית מלון, מפנק ככל שיהיה, אינו תחליף. אין לי את המטבח שלי, הסלון, הגינה, החצר עם עצי הפרי. אין לי גם את הפילאטיס או את ריקודי העם. זה כיף לשבוע-שבועיים, אבל כבר יותר מחודשיים אני רחוקה מהחיים שבניתי במשך עשרות שנים. זה קצת כמו כלוב של זהב".

תחזרי לקריית שמונה? "זו התקווה שלי, אבל התאריך כל הזמן נדחה. היה לנו עבר, יש הווה - אבל אין לנו עתיד. כששמעתי שמדברים על חזרה בשנת הלימודים הבאה, ספטמבר ,2024 הלב שלי צנח. הבית שלי מתרחק ממני".