שוב למדנו: כל מקום רגוע עלול להפוך לזירת טרור

במוצאי השבת נשלחה הודעה בקבוצה של בית הספר. זו היתה מודעת אבל: "רס"ר (מיל') דן ווידנבאום, בוגר קריית החינוך אמי"ת כפר בתיה, נפל בקרב ברצועת עזה".

ביום ראשון נשלחה הודעה לתלמידים: "מי שרוצה לצאת להלוויה של דן, נא להודיע ונאשר". ביום שני בשעות הצהריים הגיעה עוד הודעה: "התרחש פיגוע דריסה ליד בית הספר, בדיוק בזמן שחלק מהתלמידים יצאו. אנא בדקו עם ילדיכם מה מצבם".

אחרי כמה דקות שלח המנהל הודעה נוספת: "אנשי מד"א בשטח לא נותנים לנו פרטים. מבקשים מההורים לבדוק היכן ילדיהם. אנחנו כאן על מנת לסייע".

אחר הצהריים הודעה נוספת: "חמישה תלמידים מבית הספר נפצעו. אחד מכיתה י"א, ארבעה מכיתה ט'. ארבעה במצב קל, אחד במצב קשה".

ואתמול בבוקר - תפילה וניגון במקום הפיגוע. "אלו הם חיינו בזמן האחרון", שר פוליקר, אבל האמת היא שאלו הם חיינו בארץ הזו כבר 100 שנה.

רגעי חרדה לשלום הבן שלי, תלמיד כיתה י"ב, לא היו לי, לאור העובדה שהוא במקרה לא היה בבית הספר. ככה זה בשמינית, אתה יותר לא בבית הספר מאשר כן. אבל המחשבות שאולי אלו חבריו, ושאולי זה היה יכול להיות הוא, לא הרפו.

כשאנחנו נלחמים במלוא העוז בעזה, אל לנו לעצום עיניים מול חזית יו"ש. כשסוגיית הכנסת הפועלים עולה שוב כי "פרנסה מביאה שקט", צריך לזכור שכך בדיוק חשבנו גם על עזה.

הפיגוע ברעננה מראה שברגע נתון כל דבר יכול לשמש לטרור - סכין פשוטה שאיתה תוקפים נהגת, שודדים את רכבה ויוצאים למסע דריסה. וכל רגע שלו יכול בשנייה להפוך לשדה קרב. ואלה שפגעו ברעננה הם בדיוק אלה שפגעו בעוטף עזה. המטרה אותה מטרה.

היינו נערים בפיגועים של שנות ה־90 ובימי האינתיפאדה השנייה, ואז התגייסנו כשהגיעה העת שלנו. עכשיו תורם של הילדים שלנו לגדול במציאות הזו של פיגוע בשער בית הספר, ועוד רגע הם בצה"ל.

אנחנו לא תמימים, אפילו לא לשנייה. לא חשבנו לרגע שהילדים שלנו לא יתגייסו. לא הבטחנו להם יונה. וכמו השורה הבאה של פוליקר, אנחנו יודעים שיכול להיות יותר טוב, ומתפללים שלא יבוא אסון.