יורים ומוחים: הסיבה השתנתה, אך המטרה נותרה קבועה

בדרך אל הכנסת, ברחוב המשיק לפרלמנט הישראלי, התמקם מאז 7 באוקטובר מאהל מחאה תחת הכותרת: "מחדל שבעה באוקטובר", או "ממשלת המחדל". הוא מורכב מאותם מפגינים ותיקים נגד הממשלה ונתניהו - ממחאות בלפור ועד למחאות קפלן. רק הסיבה השתנתה לאורך השנים, אך המטרה נותרה קבועה. במוצ"ש אף נורתה בכיכר הבימה יריית הפתיחה עם ההפגנה המתחדשת בקריאה להקדמת הבחירות.

אבל השינוי המשמעותי באזור המחאות מחוץ לכנסת בשבועות האחרונים מתבטא דווקא בנוכחות אנשי המילואים ובני משפחותיהם, אלה החוזרים משדה הקרב ודורשים הכרעה. הם שוכנים במאהל המילואימניקים מחוץ לגן הוורדים. מוביל אותם רב־סרן (מיל') גלעד. לא רחוק משם נמצא מאהל של אימהות הלוחמים, הדורשות גם הן ניצחון, אבל גם לא לסכן לשווא את הבנים.

בשבוע שעבר חשפנו תנועת מחאה חדשה שיצאה לדרך עם הסיסמה "נתניהו טוב לערבים" שמוביל אוריה לוברבום, ראש מטה "בראשית", גם היא מורכבת מאנשי מילואים שדורשים הכרעה. ואם לא הכרעה, אז את החלפת השלטון, מזה שהיה אחראי לטבח לכזה שיחתור לניצחון ולביטחון.

לנצל את המומנטום להחלפת השלטון

בשקט־בשקט, גם אנשי "אחים לנשק" מחדשים בימים אלה את פעילותם. במקום למחות נגד הרפורמה המשפטית האבודה ולאיים באי־התייצבות למילואים, הם משיקים קמפיין להחלפת השלטון וליציאה לבחירות עוד בכנס החורף. הסיבה: המלחמה תימשך עוד זמן ארוך, אך היא משנה את אופייה בימים אלה ממש, ולכן יש לנצל את המומנטום ולהחליף את השלטון.

המחאות האלה מזכירות מאוד תנועות עבר של מילואימניקים החוזרים משדה הקרב ודורשים לקדם סדר יום אזרחי חדש. בעבר זה דווקא עבד. שתי דוגמאות בולטות היו אחרי מלחמת יום הכיפורים, עם מחאה שהובילה בחלוף שנה להתפטרותה של גולדה מאיר ולחילופי שלטון, ואחרי מלחמת לבנון השנייה, אז מחו אנשי המילואים ובני משפחותיהם בגיבוי מסקנות ועדת וינוגרד על כשלי המלחמה. רק התפטרותו של אהוד אולמרט, ראש הממשלה דאז, הובילה לסיום ההפגנות.

הפעם - אי אפשר לא להכריע

מלחמת חרבות ברזל עוד בעיצומה, אך המילואימניקים כבר מפגינים: חלקם בדרישה להמשך המלחמה ולניצחון, ואחרים (עדיין מתחת לרדאר) מנסים להחיות קמפיין בנוסח "בחירות עכשיו, ניצחון אחר כך". למה זה קורה, והאם גם שנת 2024 תתאפיין במחאות פעילות שישפיעו על סדר היום הישראלי? שלושה אנשי מחאה מסבירים.

רס"ן (מיל') גלעד, מראשי מחאת המילואימניקים, אומר ל"ישראל היום" שהמחאה מורכבת מאנשי ימין ושמאל. יחד עם עומר, קצינה שלחמה גם היא בגבול הצפון, הם מובילים כ־5,000 אנשי מילואים שדורשים מהממשלה הכרעה - וגם התיישבות יהודית בעזה והגירה פלשתינית.

"לא ניתן לממשלה הזאת לעשות שוב צוק איתן או עופרת יצוקה, או עוד אחד מהסבבים, זה לא ייגמר בזה שאנחנו נצא מעזה. התמרון הקרקעי ברצועה היה אירוע מורכב שצה"ל התמודד איתו בגבורה, ובמיוחד מי שהתמודדו אלו הלוחמים והמפקדים בשטח. עכשיו מה שצריך לעשות זה להשאיר חלק מהרצועה בידיים ישראליות, בלי אוכלוסייה פלשתינית, פשוט להעיף את האוכלוסייה. וכן, אנחנו יודעים שהשטח הקטן שיישאר הוא קטן מדי לאוכלוסייה. אז אנחנו מציעים לכל מי שרוצה לעזוב את הרצועה שמדינת ישראל תפעל לעודד את ההגירה. כן, אנשים יכולים להגר מרצועת עזה, לא יקרה כלום. ואנחנו באים ואומרים לממשלה: אתם חייבים להתחיל להכריע. כמו שאתם לא מכריעים בהרבה סוגיות אחרות, אתם לא תוכלו לא להכריע פה".

גם אוריה, האחראי לתליית שלטי המחאה החדשים נגד נתניהו ברחבי ירושלים, אומר שהביקורת שלו משקפת את הביקורת שהוא שומע ביחידה, הכוללת 140 אנשים, ומאחוריו רבים התומכים בדרישה לניצחון במלחמה, או להחלפת הממשלה.

"דיברנו בינינו לבין עצמנו, זה התפתח, וגילינו שכל אנשי המילואים מדברים אותו שיח. עובדים על כולנו - אומרים שפינו את הצפון ויש שם 150 אלף איש. יש ניתוק בין ההנהגה והפיקוד העליון מדרגת מח"ט ומעלה לעם. הם רק מספרים לנו כל היום למה אי אפשר לפעול. הפינוי בגוש עציון נועד למראית עין לאמריקנים. הרסו בתים של מילואימניקים, אז החלטנו להפסיק לאתרג.

"אני איש ימין, ממקימי שדה בועז. והמנהיג שלי עובד על כולם, מערבב אותנו כבר 20 שנה. האויב הנאצי גדל תחת המשמרת שלו. הממשלה שפיללנו לה מתנהלת עקום. היום אנחנו עם 400 תומכים מאחורינו, אבל המחאה הזו תסחף את כולם. זו לא מחאה של הימין או השמאל. אני דורש מהממשלה הנוכחית, כל עוד היא על הכיסא, שינוי מגמה מיידי. צריך לעשות את זה עכשיו, כולל במחירים מדיניים וכלכליים ובאיכות החיים שלנו. זו מלחמת קיום".

גם האימהות שנותנות רוח גבית לבניהן בשטח לא מתכוונות לוותר למנהיגים שבהם הן בחרו בחלקן. נאווה וחנה שלחו לתוך עזה ארבעה בנים ובן זוג. הן לא מבקשות לעצור את המלחמה, רק לנצח בה.

"זו לא הפגנה נגד", אומרת נאווה, "זה מפגן תמיכה בצה"ל. תנו להם לנצח כדי שכל מה שעשו לא יהיה לשווא. ואנחנו מבקשות שייתנו להם לחזור הביתה בשלום. לא להכניס 'סיוע הומניטרי', לא לארוחות המחבלים שמסופקות על ידי מדינת ישראל, והדלק למנהרות. זה הזוי".

מלחמה שתימשך שנה, עם הפוגות

מה יקרה כשהמלחמה תדעך? לאן יופנו הכוחות האלה מכל מאהלי המחאה? פרופ' אשר כהן, מומחה למדע המדינה מאוניברסיטת בר־אילן, אינו ממהר להשוות בין תנועות מחאת המילואים שהפילו ממשלות למה שאנחנו רואים מחוץ לכנסת בימים אלה.

לדבריו, "יש למילואימניקים פוטנציאל גדול לחולל שינוי, אבל צריך להיזהר מהשוואות היסטוריות בגלל השוני בתנאים ובנסיבות. מה שאפשר לומר כבר עכשיו הוא שלמילואימניקים יהיה לא מעט ייצוג במערכת הבחירות הבאה, כי המפלגות ירדפו אחריהם. ועוד לפני ימין ושמאל הם יחזירו לצבא המילואים את מעמדו המרכזי, את ההערכה והיוקרה של מי שלא רק ביטחון ישראל תלוי בהם אלא הם גם הבסיס החשוב לחברה כולה".

פרופ' כהן אומר שגם לאחר המחאות בעקבות מלחמת יום כיפור המהפך המתין עד 1977 ולא קרה מייד בבחירות 1973. גם 2024 לא תהיה כנראה שנה כמו שידענו אחרי יום כיפור או מלחמת לבנון השנייה, כי המערכה תימשך עם הפוגות ותהיה רב־זירתית.

"זה יהיה יותר כמו מלחמת העצמאות מאשר המלחמות האחרות שהיו כאן. היא תימשך כנראה שנה שלמה עם הפוגות".

האם תיווצר כאן תנועת מחאה סוחפת?

פרופ' כהן מבחין: "ייתכן, אבל אנחנו לא בטוחים שהיא תישא אופי ותכנים כמו בעבר. החברה של יום כיפור היתה שונה מאוד מזו של ימינו. לכן אני לא חושב שאנחנו יודעים את הכיוון. מה שבטוח הוא שהמילואימניקים יצמיחו מנהיגות, ומסגרות פוליטיות ישלבו מילואימניקים על רקע מה שקרה.

"למילואימניקים תהיה השפעה אפשרית במילוי שורות הכנסת הבאה. הם ייצגו את החזרה הדרמטית לחשיבותו של צבא המילואים ולהעמדתו כעמוד השדרה של ביטחון ישראל וכעמוד השדרה של החברה הישראלית בכלל".