חיל יצוק מברזל: הסרטון המרגש והשיר שמחבר בין דורות הלוחמים

המלחמה הזאת אינה חרבות ברזל, היא חרצובות לשון. התקשורת מתווה את הקו, כולנו ניו מדיה, ואין מקום לפערי מידע. מי שחלם לו ולא התעורר מההתרעות על קייטנות חמאס שבאות לחמוס את הקיבוצים שלנו, קיבל בלייב את מה שרוב ההורים בישראל לא מוכנים שהילדים יראו אפילו ביום השואה. מאז אנחנו צורכים סרטוני מלחמה קשים. השבוע פגשתי סרטון אחר.

פיסות הבית בלב

בסרטון הכי חשוב מהמלחמה הזאת לא רואים דם, אבל הוא מקודש בדם. דם שזורם בגוף ועובר מדור לדור, ודם שגרם לקצין השריון שחר לוי להתאשפז בסורוקה, ולרופא שהציל אותו, ד"ר אסף אקר, מנהל המחלקה לטראומה אורתופדית, לעמוד ליד מיטתו ברגע נדיר שתועד ומחזק לבבות.

ב-1974, עם שוך קרבות יום הכיפורים, להקת גייסות השריון יצאה במופע חדש, "מן המזרח הפרוע" ("תוכנית" קראו לזה). איתן פלדי, קצין החינוך של גייסות השריון, החליט לצקת למופע את הרוח שצריכה לפעם בעם גם ביום שאחרי הקרב, ויאפיין את עוצמת הפלדה ורכות האנוש שמייחדת את החיל. שוש פלדי, רעייתו דאז, כתבה את המילים, ש-50 שנה אחרי ליוו מפגש פסגה.

מדינה קטנה, לקח לי שתי דקות למצוא את המספר של שחר: "במיטה מעבר לווילון שכב גולנצ'יק, וכשהרופא סיים איתו הוא ניגש אלי", מספר סגן שחר לוי שנפצע ברצועת עזה לפני שלושה שבועות מירי צלף. "הוא אמר לי: 'שמעתי את המור"קים שלך וחשבתי שאתה תשמח לשמוע את זה, גם אני שריונר...' ואז הוא מפעיל מהסלולר שלו את השיר היפה בעולם, התחלתי לשיר איתו ואמא שלי צילמה".

"החולות שהיו אז עדים/ כבר חלפו ועברו נודדים/ ומהדיונות הנדלקות/צרובים רק עפעפינו

משמחת שבת צוות גם יחד/ מיום גשם ורוח צורב/ מן האש, העשן, האבק/ מפיסות הבית בלב

ועולה וצומחת רעות גדולה/של אדם ואדם, של אדם ומכונה/ וחורקים שריוני הפלדה בזכותם/ שיניהם בעקבי הדרך".

שריונרים בטח ממשיכים עכשיו לבית הבא. גם אני מכירה את השיר הזה מהבית, כי אבא שלי היה שריונר, ודוד שלי, ובילדותנו התל־אביבית הלכנו בכל חוה"מ סוכות לכיכר מלכי ישראל (דאז), שאליה הביאו טנקים עם דגל שחור-ירוק, לשמחת הציבור שטיפס ומישש תותחים. גם בבית שבניתי, אשר בו צמחו ילדים שהלכו לשלל יחידות אחרות, השיר הזה כיכב - ככה זה כשאתה נכלל באוסף הכפול של יאיר רוזנבלום.

כמו בגיל 10 כך בגיל 40, נחנק לי הגרון מדמעות כשהלהקה שרה "מפיסות הבית בלב". לפעמים את מרגישה געגוע בלי לשיים אותו. כיום אני חושבת על החיילים שלי ולפעמים על כל האימהות האחרות, אבל שחר שנפצע בעיקר בטרפז, בגב, אמר שזאת דווקא לא שורה שמי-יודע-מה עשתה לו את זה. בנים, לכי תביני. "אני אוהב שאומרים חיל יצוק מברזל, זה עושה לי צמרמורות".

שיניהם בעקבי הדרך

האמנות המגויסת של משפחת פלדי הפכה מהר מאוד להמנון השריון. ברדיו משמיעים אותו בעיקר ביום העצמאות, אבל חיילים משתמשים בו להגברת המוטיבציה.

תדע כל אם עברייה שמחנכת ילדים על האוסף הכפול של יאיר רוזנבלום, כי ביום פקודה מדובר בחומר תודעה לאומית מהמעלה הראשונה שמצעיד צעירים ומגמגם אימהות: "ההמנון ישן מאוד, אולי הוא לא מגניב אנשים אבל אני מת עליו. זו גאוות היחידה. אני שר אותו במקלחת ולפני שיוצאים הביתה, כל מעגל שהפלוגה עושה כשרוצים לדבר לפני שיוצאים להתקפה, כולם שמים ידיים אחד על השני, מזמזמים את ההתחלה ביחד. זה מטורף". שחר, בוגר ישיבת בני עקיבא רעננה, מזמזם עוד מהטירונות. "זה היה הצלצול של הסמל שלי בטלפון, עכשיו זה הצלצול שלי. כשהייתי מפקד בהכשרה אמרתי לעצמי: אתה רבקיסט, תלמד את החיילים שלך. וכל פעם כשנסענו בטיולית למטווחים שרנו את השיר הזה."

אם נראה טנקים בלב תל אביב זה לא יהיה סימן טוב, למרות שבחודש שעבר ראיתי במו עיניי מיגונית לא הרחק מכור מחצבתי בואכה כיכר המדינה. כדי לחבק טנק אפשר לנסוע ללטרון, או להיוולד בדור הלא נכון - אחד מני רבים - ולתפוס חזית צה"לית.

אנחנו רגילים להסתכל על החוט המקשר בין מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים וחרבות ברזל רק לשל

ילה. ברור, כי זה נורא. אם יש שכל ויש אסטרטגיה - אין הצדקה שסבא ובן ונכד יכירו טנקים מבפנים בזמן אמת ולא מתוך חיבה נוסטלגית.

אבל בהינתן שאנחנו עם שצריך לכוון כמה שעונים מעוררים כדי לשנות את דפוסי ההתנהגות שלו, כדאי שהשיר שיעיר אותנו יהיה מהז'אנר הנכון. "הסרטון התפרסם כל כך, שקרה דבר מדהים ומרגש. סולן להקת גייסות השריון משה בקר התקשר אלי!" מספר שחר, שכבר השתחרר ויצא לשיחת סיכום גדודית. ב־50 השנים שחלפו מאז שהלהקות הצבאיות נתנו כאן את הטון התפתינו לחשוב שז'אנר שירי המלחמות נכתבו משמץ מיליטריזם. ובכן, זו היתה אהבה.