הם הגיעו לקפריסין מכל רחבי הארץ. 15 זוגות הורים שלכאורה אין ביניהם קשר ובקפריסין נפגשו בפעם הראשונה. אבל חוט אחד מקשר ביניהם והופך אותם לשותפים לגורל. הם כולם הורים שכולים.
רובם איבדו את ילדיהם במסיבת הטבע ברעים. חלקם איבדו אותם בקרבות 7 באוקטובר. לעצב שלהם אין סוף. הוא שם והוא נוכח בכל שיחה, בכל מבט, בכל פעולה, בכל מחווה. אבל כאן, במתחם השקט והמבודד, הם סוף-סוף מרשים לעצמם גם קצת לחייך.
"כשבאתי לפה חשבתי שאולי באתי מוקדם מדי. אני במקום אפל. אני כל הזמן עצובה ובוכה. אני יוצאת מכאן בתובנה שאני צריכה להמשיך לחיות. אני מבינה שאני צריכה לאסוף את השברים וללמוד איך ללכת מחדש עם הכאב", אומרת ורד משה, אמו של משה (מושיקו) סעדיאן, אשר נרצח במסיבה ברעים. תמי כהן שפירא, אמו של זיו (פפה), שנרצח גם הוא במסיבה, אומרת: "כאן הרשיתי לעצמי לחייך, להיות שמחה. משהו שלא קרה הרבה זמן. הכרתי פה אנשים כמוני, הם יכולים להבין אותי ואת מה שאני עוברת ואני מבינה מה הם עוברים".
"חוויה מעצימה"
גם עופר ליאור, אביו של מתן, אשר נרצח במסיבה אומר: "הייתה חוויה מאוד מחבקת, אוהבת ומעצימה". עופר, איש צבא לשעבר, חיפש במשך חמישה ימים במתחם המסיבה את בנו, עבר בין הרכבים השרופים והגופות, ולא מצא אותו. המשפחה קיוותה כי מתן נחטף, עד שקיבלו את הבשורה הקשה על זיהוי גופתו. יותר מחודשיים לאחר מכן הוא עדיין מריח את ריח המוות שהיה שם ומתכנס בתוך עצמו בכל פעם שהוא נזכר. הוא לא היה בטוח שכדאי לו לבוא, אבל עכשיו הוא אומר: "פעם ראשונה שהרגשתי שזה בסדר ליהנות. היה חיוך בתוך הנשמה. זה משהו שלא היה לנו הרבה זמן".
נסעתי עם המשפחות לסוף שבוע בקפריסין, במתחם הנופש "היער הסודי" שבבעלות איש העסקים יוני כהנא, מקום שהפך כמעט מייד לאחר 7 באוקטובר למקום מרפא לניצולי מסיבת הנובה. בכל שבוע מגיעה לכאן קבוצת ניצולים מהמסיבה. הטיסה היא במחיר מסובסד והשהות במתחם היוקרתי נתרמה על ידי בעלי המלון כהנא, שמחזיק בכמה מלונות כשרים באי, והחליט לתרום למען נפגעי הטבח. הם שוהים במתחם מיום ראשון עד יום חמישי, מעבדים את החוויה הקשה שעברו, מתרגלים מדיטציה, יוגה ומיינדפולנס, מטיילים ביער, מתחברים ביניהם ומשוחחים עם מטפלים מתנדבים. ביום חמישי הם עוזבים בחזרה לארץ.
בחודש האחרון החלו להגיע לסופי השבוע גם הורים שכולים באמצעות עמותת "משפחה אחת", התומכת בנפגעי טרור, מסייעת להם ופועלת לשיקומם. ביקורי קבוצות ההורים הם במימון משותף של כהנא והעמותה.
הקבוצה שאליה הצטרפתי הורכבה כמעט כולה מהורים לנרצחים מהמסיבה. אך לא רק. שנטל בלזברג, מנכ"לית העמותה, אומרת כי "מהניסיון רב השנים שלנו במשפחה אחת הבנו כי אחת הדרכים הטובות ביותר להתמודד עם השכול היא להתמודד איתו ביחד.
"מעטים האנשים שיוכלו להבין זה את זה כמו הורים שכולים, ותיקים וחדשים. המפגש הישיר ביניהם הופך את השיתוף והעיבוד לקלים יותר עבורם, והחיבור הוא לרוב מיידי. אני רואה זאת כשליחות שלנו להיות הארגון שיכול לאפשר את המפגש המצמיח הזה".
שכולה "ותיקה" תומכת
מטעם העמותה מתלווה לסופי השבוע משפחה שכולה "ותיקה". הפעם אלה דינה ועמר קיט מירושלים. לפני יותר מ-30 שנה הם איבדו את בנם הבכור, ישראל, למחלת הסרטן. שמונה שנים לאחר מכן נפל ברצועת עזה בנם השני, אופיר, לוחם בגבעתי. שני הבנים מתו ביום שישי. "בשנים הראשונות לא יכולתי להישאר בבית בשבתות. יום שישי סימל עבורי יום של איחוד משפחתי", דינה אומרת. עמר מספר כי בשנתיים הראשונות הוא לא היה יכול להשאיר אותה ולו לרגע אחד לבד. שנתיים לאחר נפילתו של אופיר עזבה דינה את עבודתה בהדסה והחלה להתנדב בעמותה, ומאז היא מלווה משפחות שכולות. "החלטתי להפוך מנתמכת לתומכת", היא אומרת. דינה משוחחת בעדינות עם ההורים. זה לא קל לה. כל חלל, כל נרצח, מחזיר אותה אחורה, אבל היא נחושה לעזור וגם להורים היא אומרת: "אם מציעים לכם ואם זה מתאים לכם, אל תהססו לקבל עזרה ואל תהססו גם לבקש עזרה".
במהלך סוף השבוע משתתפים ההורים במעגלי שיח, בסדנאות כתיבה, בערבי שירה משותפים, בטיולים ובפעילויות לגוף ולנפש. ביום שישי בערב מתקיימת ארוחת שישי משותפת במרתף היין של המקום, ולרגע אחד הכאב מונח בצד והם מרשים לעצמם לחזור להיות כמו שהיו פעם ולדבר גם על נושאים אחרים. אבל גם סוף השבוע הזה לא משכיח מהם ולו לרגע את מי שאיבדו ואת השאלות הקשות שמלוות אותם בכל רגע ורגע.
תוצאה של הזנחה פושעת
פטריק ותמי כהן, מקיבוץ ניר עם, איבדו את בנם זיו במסיבה ברעים. הם פונו מהקיבוץ ושוהים במלון בתל אביב. זיו, אמן ובעל נפש חופשייה, תמיד עם חיוך על הפנים, הוא בנה הבכור של תמר ופטריק גידל אותו מאז היה בן 4. לזוג יש עוד שלושה בנים - טל, גיל ודן. באותו יום של 7 באוקטובר הם ידעו שזיו נמצא במסיבה. ההודעה האחרונה ממנו התקבלה ב-8:33, כאשר כתב להם שהוא במקום בטוח ושהוא בסדר.
בשתיים לפנות בוקר יצאו מהממ"ד שבו הסתגרו במשך שעות, ועזבו את הקיבוץ. "כל הכביש הראשי היה מלא ברכבים שרופים". במשך כמה ימים זיו נחשב כנעדר. "בלילה שבין שני לשלישי, בשעה 2:28, התקשרו אלינו מהמשטרה וסיפרו לנו שהוא זוהה. קברנו אותו 10 ימים לאחר מכן בקיבוץ. התעקשנו להחזיר אותו הביתה", אומרת תמי ומוסיפה: "כל מי שנרצח ונטבח בעוטף ובמסיבה, זה לא היה צריך להיות הגורל שלו. זו תוצאה של הזנחה פושעת של שנים, זלזול בחיי אדם. אני מרגישה שבגדו בנו". גם פטריק אומר: "אני חונכתי על כך שהצבא שומר עלינו. אני לא מבין איך כל בעלי התפקידים ממשיכים בתפקידם. הם קיבלו החלטות לא טובות. בעולם שלי, על החלטות לא טובות משלמים". לתמי יש המון שאלות: "אני לא יודעת איפה הוא התחבא ולמה הוא לא ברח. למה הוא נסע למסיבה הזאת? אפילו חיבוק לא הספקתי לתת לו. למה לא חשבתי להגיד לו שזה מסוכן? בהתחלה ביקשתי ממנו בלי סוף סליחה שלא שמרתי עליו. כולם אומרים לי שאני לא אשמה, ואני יודעת את זה, אבל בשורה התחתונה לא שמרתי עליו. המוח יודע שזיו לא יחזור, אבל הלב לא מעכל את זה עדיין. אני עוד לא שם".
מסוף השבוע הזה, היא אומרת, קיבלה המון כוחות. "פתאום אני מרגישה שאני לא לבד. מצאתי חברים חדשים שמבינים את מה שאני עוברת".
"לא שמרתי עליו"
מושיקו היה אמור לנסוע ביום שישי לצפון למסיבה עם חברתו, אבל ברגע האחרון הוא ביטל את התוכניות ונסע עם חברו הטוב, רז, למסיבה ברעים. "כשהתחילו להגיע דיווחים על חדירת מחבלים, הייתי בטוחה שהוא יהיה בסדר. הוא היה לוחם בגבעתי". בכביש 232 החלו המחבלים לירות לעברם, והחברים יצאו מהרכב ונמלטו, כל אחד לכיוון אחר. הם היו חמישה ורק שניים ניצלו, רז אחד מהם. בצירוף מקרים נדיר ורד ורז נפגשו בקפריסין. רז עמד לעזוב את המתחם לאחר ששהה בו כל השבוע, ואילו ורד בדיוק הגיעה מישראל. "חיבקתי אותו. יש לו רגשי אשמה כי הוא שכנע את מושיקו לבוא למסיבה. הוא לא אשם, אין בי כעס עליו".
גופתו של מושיקו זוהתה כעבור שבוע. "במשך שבוע הייתה לי תקווה. קיוויתי שהוא נחטף. אני לא יודעת מה באמת קרה לו. בתור אמא את כל הזמן חושבת על הרגעים האחרונים של הילד שלך". יש בה הרבה כעס, אבל היא אומרת: "בחודשיים האחרונים הרגשתי שאסור לי ליהנות. אסור לצחוק. אם מישהו צוחק אני מתעצבנת בלב. אין מוזיקה בבית. הרגשתי שאני רוצה למות ביחד איתו. אני חיה, אבל רק פיזית. פה למדתי לשחרר קצת. למדתי שמותר לחיות, לצחוק ולשמוע מוזיקה. יש לי עוד שלושה ילדים בבית ואני לא רוצה שהם יאבדו גם אמא".
עם שרה'לה ועופר ליאור ממושב שדי חמד אני יושבת יום אחרי שחזרנו מקפריסין. הם ביקשו להיפגש לאחר שעיבדו את החוויה. הם ההורים של מתן, איש הסאונד של המסיבה, אשר נחשב נעדר במשך חמישה ימים, עד שגופתו זוהתה. במהלך השבעה הגיעו אליהם ניצולים רבים וסיפרו להם איך מתן, בעברו לוחם ומפקד בגולני, הקריב את חייו כשהתעקש להישאר במתחם המסיבה ולפנות את המבלים והציל בכך יותר ממאה איש. לבסוף נרצח כאשר גונן על צעירה במסיבה.
שרה'לה: "מתן היה גיבור גדול, ואם כבר למות, אז למות כמו שמתן מת". מתן למד אמנם מדעי המוח, אבל נמשך למוזיקה, הקים את החברה שלו והיה מוערך מאוד בתחום. כמה ימים לאחר הטבח נגנבה מהמתחם כל מערכת ציוד הסאונד שלו. השוטרים ביצעו חקירה מקיפה והגיעו אל החשודים, שעומדים כעת בפני כתב אישום. לשרה'לה ולעופר קשה הידיעה כי אחד החשודים, אשר הכיר את מתן, היה אצלם במהלך השבעה ואף ניחם אותם.
בתפקידו האחרון בצבא, לפני 15 שנה, היה עופר אחראי על מיגון היישובים, ויש לו המון שאלות: "אני לא מבין איך הגענו למצב הזה. אני לא מבין את האישור שנתנו לקיים מסיבה 500 מטר מהגבול, בלי לגזור את המשמעויות של זה".
ב-16.11 ערכו מפיקי הנובה מסיבת יום הולדת למתן. לו היה בחיים היה חוגג 36. אלפים הגיעו. "מתן שנא תשומת לב ושנא לחגוג ימי הולדת", אומרת שרה'לה בחיוך. עופר ושרה'לה, וגם בתם הילה, משתדלים לחיות כל יום לפי המוטו שהוביל את מתן בחיים. "הוא אמר לנו, 'כשאני אמות אני לא רוצה שתבכו על המוות שלי, אני רוצה שתחגגו את החיים שלי'".
הכותבת הייתה אורחת "משפחה חדשה"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו