"אנחנו, משפחות השכול, נקבע את גבולות השיח": תוכניתו של האב להנצחת בנו

בבית משפחת לובר שבבית אל כואבים ודואבים על אובדן הבן יהונתן, שנפל בקרב ברצועת עזה ביום שני שעבר. עיניו הטובות של יהונתן תחת הקסקט, הפאות הארוכות והזקן, ניבטים מהתמונות בכל פינה בחצר העמוסה מנחמים. פניו קורנות אור, שלווה ושמחה פנימית יוקדת.

סמ"ר (מיל') אלישע יהונתן לובר, תושב יצהר, הניח אחריו שמונה אחים, רעיה הרה ותינוק בן עשרה חודשים. גם בתוך הכאב המצמית הוריו' חגי ותחיה' לא מסוגלים להתכנס רק לכאב האישי. חגי לובר, השחקן, איש התרבות והתיאטרון, מבקש לדבר על היום שאחרי - לא בעזה, אלא בישראל.

"עברנו את שלב הסיסמאות של 'ביחד ננצח'", הוא אומר, "אלה סיסמאות שאני לא נגדן, כי הן נותנות כוח, אבל צריך תוכנית עבודה ברורה ומסודרת. עם טובי המוחות, עם תורמים ועם קמפיין אדיר שיגדיר מחדש את גבולות ההסכמה. לא סתם דיבורים על אחדות, כי זה לא יעיל".

"אולי כדאי שאנחנו, משפחות השכול מכל המגזרים, נוביל את זה, כי אנחנו זוכים לקונצנזוס ציבורי רחב ועמוק. דיברתי עכשיו עם חברת כנסת שבאה לנחם, והיא אמרה שכל אחד צריך למצוא את הטוב אצל האחר. אמרתי לה: 'די, די, אלה דיבורים של פעולות שהעברנו בבני עקיבא'. עכשיו צריך תוכנית עבודה מסודרת ואנשים טובים שיתמסרו ליישומה".

מה שחגי מבקש לקדם הוא יצירה של אמנה חברתית - לא על המהות אלא על הפרוצדורה, לא על המסקנות אלא על ההסכמות: "צריך לגבש אמנה שתגדיר שאין יותר חסימות כבישים, לא של 'זו ארצנו' ולא של 'אחים לנשק'. שאין יותר תג מחיר או שריפה של חווארה. שאין יותר קריאה לסרבנות. שאין יותר שפת ביבים כלפי נבחרי ציבור וכלפי חילונים או דתיים, תל־אביבים או מתנחלים. אין יותר 'באלימות ננצח', זה עבר".

כן לאחדות, לא לשוליים

"זאת תוכנית הפעולה שלי להנצחת יהונתן: לחבור להורים שכולים, ביחד נאזור כוחות וביחד נקבע את גבולות השיח. ללכת לבחירות צריך, לדעתי, רק חצי שנה אחרי תום המלחמה, אחרי שיש התחייבות של כל הצדדים לקבל עליהם את דין הבוחר. האמנה לא צריכה לעסוק בתוכן, בשאלות מהות על גיוס חרדים או על עתיד ההתיישבות. את זה יכריע הציבור בקלפי. אבל כמו שהבן שלי נלחם עם נגב, אעמוד אני עם תת־מקלע - מטאפורי, כמובן - במלחמת האחדות".

"לא ניתן לאנשים שחושבים כמונו, או שחושבים אחרת מאיתנו, לדרדר את גבולות ההסכמה. אנחנו לא ניתן לכם, שוליים שבשוליים, לדרדר אותנו שוב למחלוקת. נדחק את השוליים אל השוליים עד שהדעה שלהם תהפוך ביזארית. זה תהליך ארוך, אבל זה יקרה וזה יהיה הניצחון האמיתי שלנו במלחמה".

"אנחנו עם חפץ חיים ויחד איתנו, מאחורינו, לצידנו ולפנינו יעמוד העם, ולא ייתן לשוליים ליצור עוד פעם מחלוקת. פוליטיקאי שלא יחתום על האמנה החברתית הזו, ימני שבימנים או שמאלני שבשמאלנים - נקרא לעם לא להצביע לו".

מה זה אומר מבחינתך לקבל את דין הבוחר?

"אני מתנחל ותיק, 34 שנה בבית אל, ואקבל על עצמי כל דין של הבוחר. אם תיבחר ממשלה בראשות יאיר גולן והממשלה הזו תחליט לפנות את בית אל - אני אומר לכם, אחיי המתנחלים, אני קם והולך. ואם תיבחר ממשלה שתהפוך את בית אל לעיר, אז שיתכבדו אנשים וישלימו עם זה. כי אם אין גבולות לשיח, אין עם".

לכבד את החלטת הרוב

תוך כדי דיבור תחיה שולחת יד ואוחזת בידו של חגי. הוא מעסה את ידה, נרגש ודומע ונסער, ולא שם לב לעוצמת הלפיתה עד שהיא מסיבה את תשומת ליבו. "סליחה, מתוקה. הכאבתי לך", הוא מתנצל. "זה בסדר. אני זו שרגילה לאחוז לך בחוזקה ביד", מרגיעה תחיה.

היא אישה לביאה, שלאורך כל הראיון מצליחה לאסוף את הכאב, ולא מאפשרת לדמעות להתפרץ. "אם לא נעשה את מה שחגי מציע, האויבים בבתים שמולנו ירקדו פה עם זיקוקים בשמיים", היא אומרת ומצביעה על פאתי רמאללה, הנושקת לכביש הסמוך לביתם: "הם מאושרים שאנחנו רבים.

"כגננת אני מסבירה לילדים בגן שצריך לכבד את ההחלטה של הרוב. כשיש מחלוקת בגן - למשל איזו עוגה נכין ליום הולדת, בצורת פרפר או בית - אני עושה עם הילדים תהליך של בחירה והצבעה, וממש משרטטת להם מה כל אחד רוצה. אם רוב הילדים רצו פרפר, הילד שרצה בית מבין שהוא לא יכול לשכב על הרצפה ולצרוח.

"ככה גם במדינה. לא יכול להיות שאנשים לא יקבלו את הכרעת הרוב. יהונתן שלנו היה בחור עדין ביותר. הוא מעולם לא כפה את דעתו בשום דבר ולא אהב לדבר לשון הרע, אז כשריכלו אצלנו בשולחן השבת, כמו שקורה אצל כולם, הוא היה ממשיך לשיר. בקדם־טירונות הוא פגש לראשונה חילונים, וכל כך התחבר ואהב אותם שהוא ממש הצטער כשהעבירו אותו לביני"שים".

האהבה, המשטמה

יהונתן התגייס לשירות סדיר בצה"ל אחרי כמה שנים של לימוד תורה. השירות, במסגרת "הסדר מרכז", נמשך כשנה שבמהלכה נישא לאביה. לעזה הוא יצא בשירות מילואים ועקף בסיבוב את האחים והגיסים הקרביים יותר שלו.

יהונתן התחבר לחסידות והיה אברך בישיבת "רועה ישראל" ביצהר ורכז נוער מסור. כמי שסלד מטלפון חכם, הוא לא היה חלק מקבוצת הווטסאפ המשפחתית, אבל בדרכו מאירת הפנים הוסיף קצב ורוח ייחודיים למשפחה. "הוא עשה דברים לאט וביסודיות. היינו כולנו גומרים את התפילה, והוא עדיין שם. הוצאנו את השבת, הוא עדיין בשבת. הכל מתוך אהבה", אומר חגי.

"הלוויה התאימה לקצב שלו. היא התארכה שלוש שעות וחצי, וצה"ל המתוק אפשר לנו את זה. גם בתוך תהום הכאב, היה לי חשוב בלוויה לדבר על נושא שמאוד כאב ליהונתן. היינו מסתובבים ברחוב ומרגישים גלי משטמה כלפיי עם הכיפה, ובטח כלפי יהונתן עם הפאות הארוכות. כתבתי פוסטים בחריפות גדולה נגד 'אחים לנשק' ונגד יאיר גולן, שכולנו יודעים את מעשה גבורותיו.

"שלא יהיה ספק, אני חולק עליהם גם היום, אבל אני מצטער שכתבתי בסגנון כל כך מתלהם וכל כך רע. מחר יגיעו לכאן 'אחים לנשק' המתוקים, והיום יגיעו משפחות החטופים המופלאות, שאנחנו כל כך אוהבים אותם וכואבים איתם, ולא משנה לנו בכלל באיזו דרך הם מנהלים את המאבק. יהונתן כל כך כאב את כאב החטופים. הוא תרגם את זה לתפילה ולמלחמה".

"הרגשתי שמשהו יקרה"

לצד יהונתן נלחמו גם שני אחיו, אלעד ואיתמר, וגם הגיס, שעבור חגי ותחיה הוא כבן. "מרגע שהתחילה המלחמה הרגשתי שמשהו יקרה", אומרת תחיה. "כשאומרים שאמא יודעת, אז אמא יודעת. אני ידעתי. בשבת לפני נפילתו של יהונתן היתה לנו שבת זוגית. נתנו לנו מתנה ברגע האחרון. היה לנו כל כך כיף יחד, אבל כל השבת אמרתי לחגי שכואב לי הלב. חיכיתי לדפיקה בדלת".

כשהגיעה הדפיקה ועימה הבשורה על מות הבן בעזה, חגי שאל "מי מארבעת הבנים?". תחיה לא היתה צריכה לשאול. "ידעתי שזה יהונתן", היא אומרת. ביום חמישי הקרוב אמור היה יהונתן לחגוג יום הולדת 25. הוריו מבקשים מהציבור ומהמנהיגים להעניק לחייל, שמסר את נפשו למעננו, שי: יום אחד של דיבורים טובים.

"בבקשה, כל מי שמתכוון לכתוב פוסט מפלג, שלא יכתוב. או שלפחות יוריד קודם את גובה הלהבות. זו תהיה מתנה נפלאה ליום הולדתו. יהונתן שכל כך אהב לרקוד, פשוט ירקוד בשמיים מרוב שמחה".