ערב הוקרה והתרמה של ארגון "אלמנות ויתומי צה"ל" נערך אתמול (חמישי) במלון דייויד אינטרקונטיננטל בהשתתפות אלמנות ויתומים אשר הצטרפו לארגון מאז מתקפת 7 באוקטובר.
חורך את הלב: אלמנתו של ארי יחיאל זנילמן ז"ל ספדה לו // יוני ריקנר
סרן (במילואים) איתי יהושע מרעננה, לבש מיד באותה השבת השחורה את המדים, וירד אל הדרום, שם נילחם במשך שעות בעשרות אם לא מאות מחבלים, יצא ונכנס מיישובי העוטף, עד שהוכרע בקרב גבורה בבארי.
אלמנתו, דפני בק, עוד לא מעכלת עד הסוף שבעלה כבר לא איתה. היא מספרת לראשונה על אהובה, וזה לא קל לה, בכל פעם שהיא מדברת עליו עולות דמעות בעיניה: "אני מבינה שהוא איננו אבל עוד לא הפנמתי. זה קורה בדברים הקטנים, היומיומיים, פתאום ההבנה הזו נופלת עלי. למשל, יום אחד עשיתי קניות באיקאה, וכשיצאתי הבנתי שאסור לצאת עם העגלה אל הרכב, אלא צריך להביא את הרכב אל העגלה. בדרך כלל אנשים באים בזוגות, אחד שומר על העגלה ואחד מביא את הרכב. ואני עמדתי שם והתחלתי לבכות כשהבנתי שאני לבד", היא מספרת.
דפני בת 35, צעירה מידי להיות אלמנה, וגם הבת שלה, היילי, עוד לא בת 3, צעירה מידי בשביל להיות יתומה מאביה. "באותה שבת", היא משחזרת, "איתי העיר אותנו כשהייתה אזעקה ונכנסו לממ"ד. אני בכלל לא הבנתי מה קורה. הוא התחיל להתעדכן מחברים מיחידות מובחרות על מה שקורה בדרום. כשיצאנו מהממ"ד ראינו חדשות ושתינו קפה, ואז אני יצאתי לעבודה". דפני עובדת כמאפרת, ובאותו יום יצאה לאפר כלה שהייתה אמורה להתחתן, אך בדיעבד החתונה בוטלה.
כמה דקות לאחר מכן, איתי, ששירת כמאבטח של הרמטכ"ל, וכמאבטח של מפקד אוגדה 36 בדרום, יצא מהבית. הוא לא סיפר לה, והזעיק את אימא שלה כדי שתשמור על בתם הקטנה. רק לאחר כשעתיים, כשדפני התקשרה לאימא שלה, היא גילתה שאיתי יצא. "דיברנו לאורך כל היום, גם בהודעות וגם בשיחת וידאו אחת, עד שהוא הפסיק לענות בשמונה ארבעים ושש בערב". בדיעבד, היא יודעת שהוא נכנס ויצא מהישובים שנכבשו על ידי מחבלי חמאס, נלחם במחבלים במשך שעות ארוכות וחיסל רבים מהם.
במשך שלושה ימים היא חיכתה לדפיקה בדלת. לא ידעה מה קורה אתו, אך בתוך תוכה כבר הבינה. "יצרתי קשר עם חברים שלו מהמילואים, ניסיתי לברר מה קרה לו. באיזה שהוא מקום ידעתי כבר, אבל לא רציתי לדעת. יום אחד בן דוד שלי שאל אם אני רוצה לבוא עם היילי להיות אצלם בבית ואמרתי לו שאני צריכה להיות בבית למקרה שיבואו להודיעו לי על איתי". ביום שלישי הבשורה הגיעה. שבע שנים הם היו ביחד, והיא מספרת כי הדבר שהכי היה מזוהה עם איתי היה החיוך שלו והגומות. "איתי כל הזמן במחשבות שלי", היא אומרת בכאב.
תמי שלח, יו"ר ארגון "אלמנות ויתומי צה"ל", ציינה כי מאז אותה שבת הצטרפו 600 אנשים חדשים לארגון – 200 משפחות אלמנות ויתומי כוחות הביטחון שנפלו – חיילים וחיילות, שוטרים ושוטרות, אנשי כיתות הכוננות ורבש"צים. "אין תחושה נוראה יותר מהרגע שדופקים בדלת", היא אומרת, וממשיכה: "אירועי 7 באוקטובר קרעו את הלבבות של כולם בישראל, ומאז החיים של כל אחד מאתנו השתנו לנצח. הזמן מבחינת המשפחות קפא מלכת ב-6:30 ביום שבת".
"גם אני חלק ממשפחת השכול, וגם לאחר חמישים שנה אני זוכרת בכל יום את הדפיקה הארורה. מי מכן שהצטרפה אל משפת השכול, אני רוצה לומר - מותר לכן לכאוב. לצערנו זו אינה סופה של המערכה ומשפחות חדשות מצטרפות מידי יום לארגוננו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו