ליעד ועמית: נפגשים הרבה במיגונית
רס"ל (מיל') ליעד וסרן (מיל') עמית עמדו להתחתן, ועכשיו חולמים בעיקר על החיים שיהיו להם בסוף המלחמה. עמית היא שלישה בגדוד 202 מחטיבת הצנחנים. ליעד, הארוס שלה, משרת ביחידת תקשוב במרכז הארץ. אם חשבתם שאין רומנטיקה במלחמה, אז תחשבו שנית. כבר בתחילת המלחמה נקראו השניים בצו 8, וליעד החליט להצטרף לגדוד של עמית לטובת המלחמה. "אם זה היה אפשרי, הייתי מציע לה שוב נישואים", מספר ליעד בהתרגשות. אף שהמציאות המלחמתית לא מאפשרת לשניים זמן איכות, נראה שאהבתם רק מתעצמת.
"ביומיום כל אחד נמצא במשימות שלו. זה קצת עצוב וקצת מצחיק להגיד, אבל אנחנו נפגשים הרבה במיגונית, כשנשמעות אזעקות", אומר ליעד. "לאורך היום אני יותר מסתובב ועמית יותר נייחת, אבל בין לבין אנחנו מתראים. החבר'ה הכינו פה מתחם להתרעננות, אז לפעמים אנחנו יושבים וזה הדייט היומי שלנו".
הזוג הצעיר רגיל לחיי המושב, אבל השניים מתרגלים כעת למציאות חדשה שבה החתונה שלהם נדחית וירח הדבש לא נראה באופק. עם זאת, נראה שהרצון לתרום ולעזור עולה על הקשיים. "אף פעם לא הרגשנו יותר משמעותיים, לא רק אחד בשביל השני, אלא בשביל המדינה", אומרת עמית. "הפחד פחות משחק תפקיד, אנחנו אנשים של משימה ובזה אנחנו מרוכזים". לצד כל זאת, הצחוק והחיוביות לא אבדו. "תמיד כשהוא מתקשר או כשאני מתקשרת אליו השיחה על רמקול ותמיד ליד אנשים, אז אם הוא אומר לי בטלפון 'אני אוהב אותך', אני עונה לו מייד 'מזדהה'", מספרת עמית בצחוק מתגלגל.
אתם חושבים בעקבות המלחמה על ילדים שיגיעו יותר מהר משדמיינתם? השניים לא נבהלו מהשאלה. "יותר מאשר הרצון להאיץ את הבאת הילדים לעולם אנחנו בעיקר מדמיינים את החיים יחד אחרי המלחמה", אומרת עמית. "לא אביך את ליעד, אבל בינינו, הוא כבר הציע כמה שמות לילדים".
איתמר ורותם: ירח דבש? שיחכה
רס"ן (מיל') איתמר ואשתו רס"ן (מיל') רותם הספיקו להתחתן באוקטובר, ובינתיים לא חושבים על חזרה לשגרה. איתמר הוא סמג"ד במילואים בגדוד דוכיפת בחטיבת כפיר. אשתו רותם היא קצינת מבצעים בחטיבה הקדמית. הם הכירו לפני חמש שנים, ובתחילת מלחמת חרבות ברזל נקראו לדגל, יחד. הזוג הצעיר, שאמור היה להתחתן באוקטובר, שינה את התוכניות. "התחתנו, אבל לא בצורה שתכננו. בטקס יותר מצומצם, כך שאפילו חלק מהאחיות שלי לא היו", מספר איתמר. "אנחנו כבר חודשיים בלחימה, וההרגשה היא קצת כאילו חזרנו לקבע".
איתמר ורותם תורמים כל אחד בתפקידו - איתמר דואג לפינוי פצועים ולמערך הלוגיסטי של החטיבה, ואילו רותם נמצאת במשמרות בחמ"ל המבצעים. השניים, שהתרגלו בחמש השנים האחרונות לסיים את היום על הספה, חיים כעת במציאות אחרת. "אנחנו בקושי מתראים, אז אני מגיע אליה לחמ"ל להגיד לילה טוב ובוקר טוב", מספר איתמר. "זה מצחיק, כי אנחנו נמצאים במרחק כ־50 מטר זה מזו ונפגשים אחת ל־12 שעות. כל אחד ממש עסוק במשימות שלו, פתאום נפגשים במקרה. בפריסה פתאום אני מגלה שהוא עומד מאחוריי", מוסיפה רותם. "אנחנו כל הזמן בעשייה, אז מחשבות על הזוגיות בכלל לא בראש. לפעמים אנחנו מדברים במהלך היום בטלפון המבצעי, אבל זה תמיד מקצועי".
השניים לא נותנים למחשבות על הבית להפריע להם. "אנחנו מתגעגעים לחיים שלנו בבית ולשגרה, אבל לא היינו מחליפים את זה בשום דבר. נעשה את המילואים כמו שצריך, כמה שיידרש ובלי קיצורי דרך", אומרת רותם. את ירח הדבש הם פספסו, ומחכים גם לזה. ואף שהמציאות מוכיחה שחופשה לא תהיה בקרוב, רוח הלחימה חזקה וגאוות היחידה ניכרת. "הלחימה של החטיבה במוקדים השונים מאוד מרגשת, אני נמצא בצבא 16 שנה, וזאת הפעם הראשונה שחטיבת כפיר מתמרנת בעזה. אני חושב שאנחנו עושים עבודה טובה", מסכם איתמר.
אבי ודקל: חתונה? אחרי המלחמה
רס"ל (מיל') דקל ורס"ן אבי אנג'ל משרתים באותו בסיס - אבל בקושי נפגשים. אבי אנג'ל, סגן ראש ענף תקשוב בצאלים בשגרה ובמלחמה, הכיר את דקל, בת זוגו, לפני ארבע וחצי שנים. "בתפקיד הקודם שלי הייתי באוגדת עזה, ודקל היתה נגדת. הכרנו שם, והיום אנחנו גרים בעמק חפר ולומדים לאותו התואר", מספר אבי.
לאחר אסון 7 באוקטובר פעל אבי כדי שדקל תקבל תפקיד בענף. אבל במלחמה כמו במלחמה - אין זמן לזוגיות. למרות הקווים המשיקים גם בבית וגם בצבא השניים לא מתראים הרבה ביומיום ונדמה שכבר התרגלו לכך. "זה מטורף. אנחנו משרתים באותו בסיס, אבל לא ממש מתראים, רק בארוחות. וגם אז השיחות שלנו נמשכות בקושי שתיים-שלוש דקות", מספרת דקל. "האמת היא שאנחנו רגילים לא לדבר הרבה, כי בלי קשר למלחמה אבי עדיין בשירות".
כאשר נשאלו על טיב היחסים שלהם ואם דבר־מה השתנה, הם ענו יחד: "לא יותר מדי. מה שכן, אנחנו מגיעים הביתה וקודם כל ישנים". ומה לגבי חתונה? במקרה של אבי ודקל נדמה שהמלחמה היא רק עיכוב. "אני מרגיש שהמלחמה קצת הרחיקה את זה", מצהיר אבי. "תראי, אני לא יכול לספר את כל הסודות. אולי כבר תכננתי משהו? אבל כן, ללא ספק הצעד הבא שלנו הוא חתונה".
יש כבר תאריך? "אנחנו לא מתכננים חופשות או נסיעות לחו"ל. אני לא יודע כמה תימשך הלחימה, והמלחמה היא בעדיפות ראשונה. זה מה שחשוב", מסביר אבי. "זאת בדיוק הסיבה שנשארתי בצבא. קודם שכל זה ייגמר וכולם יחזרו הביתה, ואז נתעסק בחיים שלנו".
ע' ונ': סופרים את הימים
סרן (מיל') ע' וסרן (מיל') נ' נשואים כבר שנתיים. עד כה לא דיברו על ילדים בעקבות המלחמה השיחות השתנו. "ברור שאנחנו רוצים ילדים, שיבואו כבר" מצהירה ע', קצינת כוח האדם של מכלול תקיפה בפיקוד הדרום. ע' ונ' יחד כבר 11 שנים, ונישאו לפני שנתיים, כך שהדיבור על ילדים לא מבהיל אותם, אבל נראה שהשלב הזה ייאלץ לחכות. היא מעצבת אופנה, והוא מרצה לפיזיקה ולכימיה באוניברסיטה. "לפני המלחמה אמרנו לא, זה לא הזמן. נחכה קצת, נקנה בית. ודווקא עכשיו אנחנו אומרים: לא, זה הזמן", מספרת ע'.
המציאות המלחמתית שינתה את כל התמונה. ב־7 באוקטובר ע' ונ' עלו על מדים. "בשבת השחורה קמנו לאזעקה ב־6:20. עשרים דקות אחר כך כבר יצאנו לבסיס. אף אחד לא אמר לנו כלום. פשוט הבנו שמשהו גדול קורה", מספרת ע'. "נ' במקרה פה איתי בבסיס. זאת חתיכת פריבילגיה שיש לנו זה את זו כדי לפרוק מתחים. אני יודעת מה הוא עושה, אנחנו הרבה יותר מגוננים זה על זה, והקשר יותר תומך".
השניים, שהבינו במהרה את המציאות, לא נתנו למלחמה לשבור את רוחם. "לקחנו דירה יחד. היא קרובה לפיקוד, אז יש לנו את הספייס שלנו. לפעמים מתאפשר לנו לאכול צהריים יחד. לפעמים הוא פשוט קופץ לחמ"ל עם כוס קפה לראות שאני בסדר. זה נורא עוזר וכיף לדעת שהוא שם כל הזמן" מספרת ע'.
לשאלת היום שאחרי, נראה שע' ונ' מבינים שתפקידם לא פחות משמעותי וחשוב גם בעת החזרה לשגרה. "אנחנו סופרים את הימים, כל מה שאנחנו רוצים זה להתבודד באיזה יער ולא לחשוב על כלום", אומרת ע'. "אבל אנחנו יודעים שאנחנו הראשונים להגיע ולכן גם הראשונים לעזוב. אנחנו עוברים חוויה מטורפת והיינו שמחים לעכל אותה כבר, אבל אנחנו עדיין בתוך זה. אני לא מרשה לעצמי ולא לו להיות במחשבות האלה, אלא להישאר בעשייה. יש סיכוי גבוה שנ' עוד יישאר כאן הרבה זמן כדי לשקם ולהחזיר את השגרה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו