איבדו את בתיהם בשבת השחורה ופונו ליישובים מרוחקים, אבל חוזרים בכל בוקר למפעלים בעוטף עזה

רוחל'ה סטלמן, עובדת בהתאמות צבע במעבדה במפעל "כפרית" בכפר עזה

לפני כשבועיים, חודש וחצי אחרי שהמחבלים הרסו את הקיבוץ שלה, רוחל'ה סטלמן נכנסה למפעל שבו היא עובדת ולקחה המון אוויר. זה לא היה רק השיעמום שהכניע אותה והביא אותה בחזרה לעבודה. היתה שם, בלב השבור שלה, גם המורשת של נדב גולדשטיין, סמנכ"ל המפעל, שנרצח עם בני משפחתו בשבת השחורה. מורשת של עשייה, של עבודה, של פעילות.

בתחילת נובמבר היא הגיעה כדי לבדוק את כשירות המפעל, המספק חומרי פלסטיק גולמי לחברות בתעשיית המזון והבנייה. לוודא שהמכונות קיימות, שמעבדת הצבע עובדת. שבוע לאחר מכן היא כבר התחילה לעבוד.

היא בת 66, גרושה ואם לשלושה. כבר 38 שנה היא גרה בכפר עזה. גידלה שם שלושה ילדים, שכבר שנים לא מוכנים לחזור אליו בשל המצב הביטחוני. עכשיו אף אחד כבר לא מדבר על חזרה. רוב תושבי הקיבוץ, שספג אבדות רבות באותה שבת נוראית, פונו לקיבוץ שפיים. חלקם פונו לתל אביב. השאר - וביניהם רוחל'ה, שגרה אצל אחותה בשדה ורבורג - מפוזרים.

"בשבועות הראשונים הייתי מאוד עסוקה, כחלק מצוות הצח"י (צוות חירום יישובי). אבל עכשיו אנחנו בשגרת חירום, אז חזרתי לעבודה. ידעתי שלחברה האמריקנית שמחכה לסחורה שלנו יש אמנם המון אמפתיה אלינו, אבל גם שהם צריכים את הסחורה. ולכן אנחנו צריכים להתקדם. בהיותי לא פחדנית - או בואי נאמר, לא כל כך חכמה - ביקשתי לחזור לעבוד בכפרית. אני לא לבד כאן, מן הסתם. יש כמה עשרות אנשים שמסתובבים כאן, וכל אחד עושה מה שהוא יכול".

הנסיעה הארוכה משדה ורבורג, שאורכת כשעה וחצי לכל כיוון בלי פקקים, לא מרתיעה אותה: "יש אנשים שעושים את זה כל יום בשגרה, אז עכשיו אני עושה את זה. אני לא מגיעה לכאן כל יום, אבל כשאני מגיעה, זה נותן לי הרבה אדרנלין ומרגיש מאוד טוב.

"בפעמים הראשונות שהגעתי לכפר עזה, הרגשתי נורא. לא ידעתי לקראת מה אני הולכת. אז באתי לסדר, לבדוק, לראות שהכל בסדר. הסתובבתי בקיבוץ מלאת געגוע. עכשיו אני עניינית: באה לעבודה, למפעל - וחוזרת לשדה ורבורג. אין לי ברירה. אני כבר יודעת שזה לא הבית שהיה לי. יש משהו מאוד נוח בלדמיין שגרה. בשבילי, לפחות, זה סוג של שיקום. להתעצבן על דוגמת צבע שלא מסתדרת, או על המחשב שנתקע, ולא להתעצבן כי לא עונים לי מהצבא, או שהצבא לא מגיע. כי גם באפיזודה הזו היינו".

אמיר דבורה, מנהל מפעל הירקות של שטראוס בברור חיל

בשעה 7:00 בבוקר, כשאמיר דבורה נמצא בנסיעה הארוכה מהבית הזמני שליד חדרה למפעל שבדרום, הוא פותח את הרדיו ומקשיב בחרדת קודש לשמות הנופלים בלחימה. "משפחות שלמות משלמות את המחיר הכבד ביותר בשביל הבית שלי", קולו נשבר, "ויש דיסוננס בין ההבנה שחייבים לנקות את השטח לבין המחיר שהמשפחות משלמות, וזו תחושה נוראית".

הוא בן 51, נשוי למיכל (47), אב לשלושה וחי בקיבוץ יד מרדכי כבר כ־30 שנה. 18 מבצעים צבאיים, בינתיים, נוהלו בזמן שהוא חי שם. מעולם לא עזב את הבית, עד השבת שבה פונה יחד עם תושבי הקיבוץ למלון "רמדה" שבגבעת אולגה. כבר חודש וחצי הם כאן, חמש נפשות בחדר מלון, יחד עם קהילה שלמה. חודש וקצת שבמהלכם הוא קם לפנות בוקר, נכנס לרכב ונוסע שעה וחצי, לפעמים שעתיים, למפעל בברור חיל. קצת יותר מ־7 ק"מ מהגדר, במפעל שמנסה לשמור על שגרה.

"במלחמה זה התפקיד שלי. אני לא יודע לירות ולהילחם. אני יודע להפעיל מפעל, ולגרום לאנשים להיות פרודוקטיביים. חלק מהעובדים שלנו לא מסוגלים לחזור לעבודה, פיזית ונפשית. אבל אנחנו רוצים לאפשר לאלו שרוצים לחזור להרגיש שהם חלק מהעשייה, ולאפשר להם שגרה".

אמיר רצה לפתוח את המפעל ימים ספורים אחרי הטבח, אבל המציאות הביטחונית לא אפשרה זאת. רק אחרי כמה שבועות, לקראת סוף אוקטובר, הוא הצליח לפתוח. בתחילה הגיעו עובדים ספורים, אך ככל שהימים עברו יותר ויותר עובדים רצו לחזור, להרגיש קצת נורמליות. ועדיין, רק כ־60 אחוזים מהעובדים חזרו.

כשחסרים עובדים במחסן, אמיר מזיז שם ארגזים. כשחסרים עובדים בבקרת האיכות, הוא מבצע את העבודה בעצמו. "אנחנו עובדים בשגרת חירום - אבל בשגרה, ומשתדלים מאוד לקיים את כל הדבר הזה בשביל להציל את הסחורה של החקלאים, ובשביל לספק ירקות לנו, לעובדים ולחקלאים. ואנחנו דואגים זה לזה, ודואגים שיהיה לנו נעים. מביאים קרואסונים, כל מיני דברים טעימים, כדי שנרגיש קצת נורמליים.

"יש לנו מאבטחים שמסתובבים עם כדור בקנה, ואני נשאר עד שאחרון העובדים הולך בשעות אחר הצהריים, כדי לוודא שכולם בטוחים. החקלאים מרימים את כל מה שנשאר ועובדים קשה כדי שיהיו ירקות, ואנחנו נלחמים יחד איתם.

"העבודה נותנת תחושה של הקלה. כשאתה עסוק בעבודה, אתה לא חושב על דברים אחרים. על הבית שנשאר מאחור, על הלחימה, על הגעגועים".

ריטה סטחוב, מנהלת המעבדה במפעל המלוחים של שטראוס בשדרות

ריטה סטחוב (51) מסתובבת במרץ במפעל באזור התעשייה ספירים שבשדרות. ארבעה ימים אחרי הטבח היא הגיעה לכאן, לבדוק עם ההנהלה מה נותר ואם ניתן להפעיל את המכונות ואת המעבדה. מאז היא קמה בכל בוקר בביתה שבשדרות, ויוצאת לעבודה. השבר עדיין לא התאחה, אבל ריטה מרגישה שזו הדרך שלה לתרום ללוחמה ולהצלחה.

רחובות העיר שדרות כמעט שוממים. רוב התושבים פונו מהעיר, ביניהם גם אמה של ריטה, שנמצאת כרגע באילת. אבא שלה נפטר כחודש לפני המלחמה, וריטה עדיין מבכה על העובדה שלא הספיקו להגיע לבית העלמין לציין 30 למותו.

"יש אנשים שאומרים שהוא שמר עלי באותה השבת. בכל בוקר, לא משנה אם זה שבת או חג, הייתי יוצאת להליכה ב־5:30 בבוקר. באותה השבת התעוררתי רק כשהיה צבע אדום, אז לא יצאתי להליכה. מאוחר יותר גיליתי שמסלול ההליכה הקבוע שלי היה מסלול הרצח של המחבלים".

מאז אותה השבת, ריטה לא חזרה למסלול ההליכה. את הספורט שלה היא עושה במפעל. "זה נשמע קלישאתי, אבל כאן אני מרגישה בטוחה, ומרגישה שיש לי כוח. המפעל הוא כמו הבית שלי. כשהיה לי יום הולדת, ב־20 באוקטובר, הגיע שליח חמוש והביא לי פרחים מהעבודה. כל המדינה מפורקת, כולנו שבורים, אבל לאנשים היה חשוב שאקבל פרחים ביום ההולדת. ואלו האנשים שהיום אני עובדת בשבילם".

23 שנים היא גרה בשדרות, 23 שנים עובדת במפעל. היא גרושה, ובנה בן ה־31 גר בתל אביב. אפילו הבן שלה מבין שאין מה לנסות לשכנע את אמא לעזוב את הבית בשדרות.

"כל אחד נלחם איפה שהוא יכול, וזו הדרך שלי לתרום. זו העשייה שלי. והבן שלי יודע שיש לי תחושת מחויבות גבוהה ומסירות גבוהה, ושאני לא אעזוב את הבית. להגיד לך שאני לא מפחדת? אני כן. אני לא גיבורה. וכשיש צבע אדום אני רצה לממ"ד. אבל אני מרגישה שזה חלק מהציונות שלי. יש לי עובדת שפונתה לים המלח, ואחרי שבוע וחצי עזבה את המלון וחזרה לשדרות כדי לעבוד".

"החקלאים של בארי עובדים לצד הקושי, וממשיכים לספק תפוחי אדמה. זו הציונות וזו העבודה, ובזכות האנשים האלה, והעם הזה שקם ועושה את מה שצריך, אנחנו ננצח. אין דרך אחרת. רק ככה".