הארגנטינאים באים: המדינה שפועלת להשבת החטופים

העין הזילה דמעה נוספת, כשבפעימה הרביעית של שחרור החטופים עברו את הגבול קרינה אנגל־ברט מניר עוז, האם שהחלימה לא מזמן ממחלת הסרטן, ובנותיה מיקה (18) ויובל (11), שנכנסה לרכב הצלב האדום כשהיא על כיסא גלגלים.

האב רונן נותר בשבי בעזה, והשמחה של בנו הבכור טום היתה אתמול חלקית. "קיוויתי שהן יחזרו, אבל לא האמנתי שהמדינה תצליח במשימה. הופתעתי", הוא מודה. "זו אנחת רווחה, אבל השמחה לא תהיה מושלמת עד שכולם יהיו כאן".

שמחה נוספת, גם היא למרבה הצער עדיין לא מושלמת, היתה לראות בחזרה בישראל את התאומות הקטנות אמה ויולי קוניו בנות ה־3, ששוחררו יחד עם אמן שרון אלוני־קוניו. במקרה שלהן, האב דוד, אחיו אריאל וזוגתו ארבל נשארו בשבי בעזה.

לא רק תושבי קיבוץ ניר עוז עקבו אחרי שחרור משפחות אנגל וקוניו. גם בארגנטינה, שבה נולדה קרינה, היו רבים שיכלו אתמול לחייך. אם היו בודקים דרכונים, היו מוצאים ש־21 בעלי אזרחות ארגנטינאית נחטפו ב־7 באוקטובר. מדובר במדינה שלה הכי הרבה ישראלים בעלי אזרחות זרה שמצאו את עצמם בשבי חמאס, וזה לא פלא - ארגנטינה היא המדינה הדרום־אמריקנית שממנה הגיעו הכי הרבה עולים, ורבים מהם מצאו עצמם ביישובי הנגב.

"היתה בזמנו פעילות ענפה של תנועות נוער, והשומר הצעיר בראשן", מספר דריו טייטלבאום, שהגיע לקיבוץ גבולות בסוף שנות ה־70. "הרבה גרעינים הופנו להתיישבות בנגב, וזה הוביל ליצירת קיבוצים לטינו־אמריקניים באופיים ובראשם מפלסים, כיסופים, עין השלושה, ניר יצחק ועוד".

זו כנראה גם הסיבה שכותרתו הראשית של "קלארין", העיתון הגדול בארגנטינה, היתה ממוקדת אתמול בסיפור הגדול שמתרחש אצלנו. "דרמה בישראל", נכתב שם, "חמאס שחרר חמישה חטופים ארגנטינאים, ובהם שתי תאומות בנות 3". הכוונה היתה ליולי ולאמה קוניו, שהיו בין המשוחררים.

"את הציבור הארגנטינאי אפשר לחלק היום לארבעה חלקים", מסביר טייטלבאום, ששימש במשך 18 שנה רכז תנועת השומר הצעיר באמריקה הלטינית. "יש את הקהל היהודי, שמזדהה עם המדינה ונאבק למען החזרת החטופים. הקהל השני הוא האוכלוסייה הימנית, שחלקה תומך במדינה. דוגמה מובהקת הוא מי שנבחר כעת לנשיא, חאבייר מיליי, שמאוד מקורב לחוגים אורתודוקסיים, ורק השבוע ביקר באוהל של הרבי מלובביץ' בניו יורק. מנגד, הציבור הרחב מושפע מהתקשורת ומהקהילה הפלשתינית שמפיצה פייק ניוז. ויש גם את השמאל, שברובו חסר רגישות לסבלה של ישראל".

"פתאום בעד ישראל"

טייטלבאום, שהקים חמ"ל תקשורת מיוחד מאז 7 באוקטובר, קיים עד עכשיו עשרות ראיונות בניסיון להשפיע על דעת הקהל במדינה שבה נולד, אבל לא רק הוא נותן כתף במאמצי ההסברה. גם שדר הספורט הידוע הרנן פלר, שדודתו אופליה רויטמן נחטפה מקיבוץ ניר עוז, מנצל את הבמה כדי לספר לצופיו בארגנטינה על מה שאירע בעוטף עזה ועל מה שחייב לקרות כעת.

"אתה, שהרגו את משפחתך, שנשמתך שבורה כמו שלי, לא לבד", אמר לפני שריקת הפתיחה של המשחק החשוב בין ארגנטינה לאורוגוואי. "אנחנו ביחד ולא נשתוק. נמשיך לגנות בכל הכוח את ארגון הטרור חמאס. אנחנו דורשים שחרור מיידי של החטופים. לכל אחד מהם יש שם ומשפחה, חלומות ועולם שלם שמחכה שיחזרו הביתה. אתה, ששומר על שקט ומפנה את מבטך לצד השני, אני אומר לך - לא ייתכן שאתה ישן בשקט". אתמול יכול היה פלר לחייך, לאחר שאופליה שוחררה מהשבי.

גם לאו סוירזנסקי, שהגיע לקיבוץ ניר יצחק ב־1989, משתתף במאמצי ההסברה. "תקופת ההתבגרות שלי היתה בזמן הדיקטטורה בארגנטינה", הוא מספר. "בשנות ה־80, כשהחל התהליך הדמוקרטי, הייתי בן 18 ומאוד פעיל בהפגנות כדי להביא לדין את קציני הצבא. לכן אני מאוכזב, כי לגבי אותו שיח אני רואה היום חוסר נקיטת עמדה ברור נגד מה שחמאס עשה מצד השמאל, ארגוני זכויות אדם, ארגוני זכויות נשים, קבוצות שהרגשתי חלק מהן". 

המראות לא משפיעים עליהם? יש כעת נשיא פרו־ישראלי.

"לא מספיק. ניהלתי שיחות עם חברים, אבל הם חזרו על סיסמאות ריקות מתוכן. כשאתה מנסה להסביר על הקונוטציות האנטישמיות, הם אומרים 'מה פתאום'. מה שמפתיע הוא שחלקים בחברה הארגנטינאית, שתמיד היו אנטישמיים ומזוהים עם הימין, פתאום מדברים בעד ישראל. זה הזוי".

"השאננות היא סכנה"

לצד הפטריוטיות והישראליות, הקהילה הארגנטינאית בארץ היתה תמיד מחוברת לשורשים בבואנוס איירס. מדי מונדיאל נוהגים להוציא בקיבוץ אור הנר את חולצת התכלת־לבן ומהללים את מספר 10 - פעם מראדונה, היום לאו מסי, ולצאת לקרב ספורטיבי מול השכן הברזילאי קיבוץ ברור חיל. בקיבוצים שהקימו עולי ארגנטינה היתה תמיד אווירה חמה וביתית, והשאלה היא אם חזרת החטופים תחזיר איתה גם את הצבע לעוטף עזה ותעזור בשיקומו.

"אופי לא משתנה", מבטיח חיים ילין, שנולד בבואנוס איירס, מתגורר בבארי והיה בעבר חבר כנסת וראש המועצה האזורית אשכול. "יהיו רגעים של עצב גדול על אנשים שלא נראה יותר, אבל תהיה גם שמחה, כמו שעכשיו יש שמחה על כל חטוף שחוזר. שמחה שתהיה מושלמת רק כשכולם יחזרו".

הימים האחרונים הוקדשו למשוחררים. ניצוצות של אור בתוך האפלה, אבל ילין מבקש להזהיר: "חלק מהחטופים משתחררים ולאנשים יש תחושה שנגמרה המלחמה, וזה הכי מסוכן. הם היו במתח של לחימה, ועכשיו מתחילים לנקות את הבית, אבל כשיבוא מטח הפצמ"רים, מה יקרה? השאננות היא סכנה, צריך להתעורר. בסוף, המשימה היא לשחרר את כל החטופים, ושלום נעשה רק עם האבנים שבצד השני".