תקומת האדמה: החקלאים של קיבוץ רעים חזרו אל השדות

עמידה בשדה פתוח באמצע שטח צבאי סגור בעוטף עזה הצליחה להעלות תחושות של התרגשות ושלווה כמעט קוסמית, זו לצד זו. התלמים החומים המסודרים וריח האדמה הפתוחה התבלבלו עם רעמי התותחים הבלתי פוסקים ופטריות העשן הגדולות העולות מרצועת עזה. מסוקי אפאצ'י ריחפו והוסיפו לקקופוניה הפסטורלית.

ביום שלישי אישר צה"ל לקבוצה קטנה של עובדי אדמה להיכנס לקיבוצים, שהפכו לשטח צבאי סגור מאז מתקפת הדמים של חמאס, במטרה שיעבדו את האדמה ויצילו לפחות חלק מהיבולים הצפויים.

"אנחנו באיחור", אמר לי אלכס קמרז מקיבוץ רעים בשעה שהוא עומד ליד הרכב המסחרי שלו, שמשמש מעבדה ניידת לתיקון של כל כלי חקלאי שניתן לדמיין. "היינו אמורים להתחיל לזרוע לפני שבוע וחצי, ממש ביום שהכל התחיל", הוא אמר ונראה הרבה יותר תשוש ומודאג. חברי השלחין של קיבוץ רעים הסתערו עם טרקטורים, מזרעות ומתחחות והתחילו מלאכת הזריעה במהירות כמעט מסחררת.

בפעם באחרונה שבה פגשתי את אלכס היתה באילת, שאליה פונה יחד עם משפחתו. כל בני המשפחה ניסו למצוא תעסוקה עבורו כי היה ברור שהוא ישתגע מחוסר מעש. "עבדתי מהיום הראשון שהגעתי לקיבוץ, אני מכונאי של ציוד חקלאי, בזה אני טוב, אין שום טעם שאני אסתובב בבית מלון באילת בזמן שיש פה שדות שצריך לעבד", מסביר קמרז במבטא שובה לב. לצידו של אלכס המבוגר עובדים צעירים חברי קיבוץ רעים וקיבוץ רביבים, חלקם חמושים, על כולם נראים סימני הטרגדיה הנוראה שנפלה עליהם.

אנומן, פועל זר מתאילנד, מניח צינורות השקיה בין התלמים שזה עתה נזרעו. "13 מאיתנו שהיו בקיבוץ רעים נחטפו, אלו שגרים בחווה ליד ניצלו מהמחבלים", אומר הפועל. מתוך הקבוצה של התאילנדים רק עובד אחד בחר לעזוב, היתר נשארו. העבודה נמרצת, ותלם אחר תלם מתמלא בזרעי תפוחי אדמה מזן ממפיס, תפוחי אדמה בעלי קליפה אדומה שנזרעים בסתיו והם מושלמים לטיגון.

הפסקת הצהריים מגיעה בסוג של דממה בצל שקי תפוחי האדמה לזריעה. שקית הסנדוויצ'ים העצומה של העובדים מתרוקנת מהר, אבל נראה שהחבר'ה, שבדרך כלל עוקצים אחד את השני ברשעות קיבוצית, שרויים בסוג של אבל והלם. "עושים אצלי על האש הערב", אומר פתאום דור ממן, חבר קיבוץ רעים. "הבשר נמצא בהפשרה כי הפריזר יצא מהחשמל וצריך לסיים את הכל, אז אל תתמלאו מסנדוויצ'ים״, הוא מתרה בחבריו.

"אין איך להתגבר"

המחשבה על מפגש מנגל בתוך קיבוץ שחלק גדול ממנו חרב קצת החמיצה לי את הלב. אך עבור עובדי השלחין, הסיכוי לארוחת ערב באווירה שמזכירה נורמליות דווקא הרים את מצב הרוח ושיחה החלה להתגלגל. עינב מזרחי, תושב קיבוץ רעים, סיפר על רגעי האימה בממ"ד ועל החזרה לקיבוץ, הבית שבו גדל וחיס. "אין כל כך איך להתגבר על זה. אבל יצאנו בזול. אני לא רוצה לחשוב איפה היינו בלי כיתת הכוננות והראל הרבש"ץ".

הראל אורן יושב בביתו בקיבוץ כשידו הימנית חבושה כולה. הוא נפצע כשחילץ תחמושת ממבנה בוער במהלך קרב היריות עם המחבלים. הסיפור שהוא מספר נשמע כאילו לקחו אותו מקרבות המגן של מלחמת השחרור.

"אנחנו ראינו את המחבלים לפני שהמתקפה על הקיבוץ התחילה, הם הגיעו בטנדרים ולא הצלחתי להבין אם הם חבר'ה שלנו או לא, למרבה הצער. היינו יכולים להכות בהם הרבה קודם". אורן חילק את אנשי כיתת הכוננות לצוותים קטנים והם נפרסו סביב הקיבוץ בחגורת מגן, מנהלים קרב במרחק של 20 מטרים.

"נלחמנו בהם לבד במשך חמש שעות. הרעיון היה לא לחתור למגע אלא לרתק אותם למקומם. הם נפגעו, ספגו אבדות, ולא הצליחו לפרוץ קדימה", מסביר הרבש"ץ. לצידו נמצא חברו, שדהר באמצע הקרבות והגיע לקיבוץ לסייע לחברי כיתת הכוננות. כשאני מספר לו שכולם אומרים שלקיבוץ היה מזל, הוא משיב: "כן, היו פה שבעה הרוגים ושישה חטופים. בהשוואה לאירוע ולמקומות אחרים זה מזל, בכל יום אחר זה מחדל נוראי", אומר אורן בהבעת פנים נוקשה וכואבת.