"העמסתי אנשים לרכב כמו באוטובוס, רק להוציא אותם משם": סיפורי הגבורה של שבת השחורה

"אתה לא חושב על עצמך - אתה רק רוצה לחלץ כמה שיותר אנשים"

שבת, 6:22 בבוקר. משפחת דוידיאן ממושב מסלול הסמוך לאופקים מתעוררת לקולות הפגזות וירי. עוז (52) ואשתו רצים עם שלוש הבנות שהיו איתם בבית באותה עת לממ"ד וסוגרים את הדלת. באותו רגע מקבל עוז הודעה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית מגיסו, שהיה באותו זמן בחווה של המשפחה הסמוכה לאתר מסיבת הטבע: "יש כאן מלא ילדים פצועים. מי יכול לעזור?". עוז יוצא מהממ"ד, מכניס אליו כמה בקבוקי מים וטס לשטח. שם הוא חובר לאחיותיו ולאחיו שגרים במושב פטיש הסמוך.

"אני מגיע לחווה, יש שם כבר כמה חבר'ה", הוא אומר. "הם מספרים לי על המסיבה ואני נוסע לנקודה. בהתחלה לא הבנו מה קורה. עזבי שאין שם אף חייל וכל השוטרים ששם מתים. המקום נראה כמו גיהינום".

עוז נכנס לשטח ומחפש צעירים חיים הזקוקים לחילוץ. כשהוא מוצא אותם, מתחבאים בקקטוסים, בשיחים, פצועים ומגואלים בדם, יחפים, בוואדיות, במחסות, מבוהלים עד מוות - הוא מעלה אותם לטנדר 4X4 שקיבל מהעבודה ומוריד אותם בחווה או בפטיש, אצל אימו ואחיותיו שקולטות אותם.

אחר כך הוא מתקשר לדודו מוועד המושב שיעזור לו, ויחד הם נכנסים ויוצאים מהשטח ומחלצים עשרות אנשים. "אני מעמיס אותם כמו באוטובוס בהודו: על מכסה המנוע, בטנדר, בארגז, מחזיקים במדרגה של הרכב, וככה נוסעים, רק להוציא אותם משם".

עוז מכיר את דרכי העפר כמו את כף ידו, ויודע שזו הדרך היחידה לנסוע בה, כי הכביש חסום ממכוניות ומגופות. במשך השעות הארוכות האלו ירי המחבלים לא פוסק. פעמים רבות הוא מכוון אליו ישירות. הוא רואה מחבלים רצים לעברו עם נשק, יורה לעברם מאקדחו ומנשק ארוך שלקח ממחבל הרוג. הוא לא הצליח לפגוע בהם ולכן דורס אותם עם רכבו, וממשיך לחלץ. "תוך כדי פינוי אני חושב על ההורים של הצעירים האלה שבטח משתגעים מדאגה, ואין לי כמעט סוללה, אבל בכל זאת אני נותן לכל אחד שיחה של 10 שניות להורים רק שיידעו שהם בסדר".

יותר מהשואה, יותר מדאעש

אחרי כ-15 נגלות כאלה כבר היה קשה למצוא ניצולים, כי הם הסתתרו מאימת הירי. חברים שלהם, שעוז כבר פינה, שלחו לו מיקומים שלהם בשטח. עוז קשר דגל ישראל גדול לטנדר ועקב אחרי המיקום. הצעירים, ששמעו מחבריהם על המלאך בטנדר, קפצו למראהו מהמחבוא ושאלו אם הוא עוז. "אמרתי להם שכן, ושאני עכשיו לוקח אותם מפה. עכשיו".

"תשמעי", הוא מוסיף. "שירתי בשטחים, הייתי עד לפיגועים איומים, אבל כזה דבר לא ראיתי בחיים. זה מראה שבשואה לא ראו. יותר מדאעש. אני אומר לך, הייתי שם, ראיתי, אבל העולם לא ראה. זאת הסיבה שאני מתראיין – שהעולם יידע ויזדעזע, כי גם זה חלק מהמלחמה שלנו".

אתה אומר שכל הזמן יורים. לא פחדת?
"האמת שלא. אתה לא חושב על עצמך - רק רוצה לחלץ כמה שיותר אנשים. לא חשבתי על כלום חוץ מזה. אתה לא ישן ולא אוכל. אתה מכונה, אתה לא נופל. בגלל שלא היתה לי כמעט סוללה ורציתי לשמור אותה למיקומים – אפילו לא התקשרתי הביתה והם דאגו נורא. בלילה עצרתי בבית לרגע, ואשתי רואה אותי מלוכלך עם הדם והבנות בוכות וצועקות, ויש לי תינוקת בת שנתיים, ורק כשראיתי אותה נפל לי האסימון כמה הסתכנתי. אני מספר לאשתי מה עשיתי עד עכשיו, והיא מסתכלת עלי ואומרת: אז תמשיך. אז המשכתי. עצרתי אצל אמא, נתתי לה נשיקה על הראש וחזרתי לשטח".

עם יאיר גולן בשטח

דוידיאן היה איש משטרה, ולאחר שפרש למד משפטים. כיום הוא עובד כאיש מו"מ במינהלת הבדואים. הוא מספר שעבר עשר פעמים ליד ניידת משטרה שחטפה טיל ישיר והתהפכה על מכונית של מחבלים. בתוכה דימם למוות חברו מהמשטרה, נצ"מ איציק בזוקהשווילי, המכונה בזוקה, מפקד תחנת שגב שלום, והוא לא ידע. כשהגיעו אליו, כבר היה מאוחר מדי. "הוא היה גיבור ישראל. הוא חילץ פצועים תחת אש. בלוויה שלו היה לי מאוד קשה", הוא מספר בקול סדוק.

בשעות החילוץ הארוכות היו לדוידיאן שני מפגשים מרגשים. "פתאום אני רואה רכב קטן, אני מאגף אותו, מתקרב בזהירות עם נשק שלוף, ואז אני רואה מישהו עם מדים, וקולט שזה האלוף במילואים יאיר גולן. הוא בא איתי, חילץ איתי, הוציא חבר'ה מהסבך איתי ביחד, ואז נסענו לאוטו שלו והוא לקח אותם למושב. אני איש ימין בכל רמ"ח איברי, אבל כשראיתי איך האיש הזה פעל - מגיע לו כל הכבוד". 

המפגש השני היה לקראת הצהריים, כשהוא ראה איש מבוגר כבן 70 במכונית אדומה נוסע בשטח. כששאל אותו מה הוא עושה שם, הוא הסביר לו: "הילד שלי פה ואני צריך אותו". "נחנקתי", מודה עוז, "אמרתי לו - תחכה פה, אני נכנס להביא קבוצה, אני מבטיח לך שאני מביא לך את הילד. נכנסתי עם המיקום שקיבלתי, הוצאתי קבוצה, אני עובר אצלו, פתאום אחד מהצעירים קופץ לי מהאוטו וצועק 'אבא'. אם היה משהו שחיזק אותם – זה זה".

"לוסי שאלה, דאגה ושמרה על קשר עד שהמחבלים חוסלו"

השחקן צחי הלוי, בעלה של העיתונאית לוסי אהריש, הציל את משפחתה של שרון שמעוני בכפר עזה. בפוסט שכתבה והפך לוויראלי היא מתארת את השתלשלות העניינים. בשיחה עם "ישראל היום" היא מספרת איך הלוי, שמשתתף בסדרה המצליחה "פאודה", ולוחם במילואים בשגרה, התנדב לסייע.

"ב-7 באוקטובר הארור, אח שלי קיבל הודעה קפקאית מאשתו של החבר הטוב שלו - הם מתחבאים בממ"ד בבית בכפר עזה יחד עם החברים מקיסריה. בבית יש מחבלים, והם מחזיקים בידית הדלת חזק כלפי מעלה", היא מספרת.

"היא לא ידעה אז שידית דלת הממ"ד תהפוך לזירת הורדת ידיים במשך שש שעות, כאשר שתי המשפחות מצטופפות בחדר ללא אוויר לנשימה, רק ריח אש חודר מבחוץ, ובפחד קיומי מז'אנר האפוקליפסה. ובכל הזמן הזה, המחבלים מנסים לפרוץ את הדלת ללא לאות, גם ביריות. ואף אחד לא מגיע".

צחי הלוי במדים

באמצעות חברה הצליחה שמעוני להגיע לאהריש. "באקטיביזם המופרע שלה, לוסי לא הסתפקה בהעברת המידע הלאה, אלא ניהלה בפועל מבצע הצלה פרטי. היא הזעיקה את החבר'ה מהצוות של בעלה, צחי הלוי, ציידה אותם במיקום מדויק ועמדה איתם אך הם לא הצליחו להגיע לזירת הלחימה.

"בסופו של דבר בשעה 19:50, אחרי 10 שעות של מאבק עם מחבלים שמנסים להיכנס לממ"ד, הגיע צוות אחר שצחי שלח, שחיסל את המחבלים וחילץ את המשפחות. לאורך כל שעות אי-הוודאות חווינו כולנו מתח מטורף, עדכונים מדי דקות ובעיקר חוסר אונים אל מול הייאוש ואפיסת הכוחות של הנצורים.

"כל הזמן, מרגע הפנייה ללוסי, היא שאלה, דאגה ושמרה על קשר רציף, והתפללה כמו שאמא מתפללת על הילדים שלה, ולא נשמה עד לרגע שבו המחבלים חוסלו ושתי המשפחות שוחררו.

"רק אז, לראשונה, היא הרשתה לעצמה להתפרק, ובבכי קורע לב בישרה לאחי את בשורת החילוץ של שתי המשפחות".

"לא ידענו שרעים כבוש. למזלנו שם לא פתחו לנו וכך ניצלנו"

שלמה בונפיל (35), מסעדן מתל אביב, ובת זוגו הדר לוי (26), סטודנטית לתקשורת חזותית, הגיעו למסיבת הטבע שהתקיימה בעוטף עזה בשעה 3 בלילה כשהם לא יודעים שצפוי להם בוקר מהגיהינום שבו חייהם יהיו בסכנה ושממנו הם יינצלו בתושייה גדולה ובהרבה מזל.

בשעה 6 בבוקר התיישבו השניים לראות את זריחת השמש עם חוגגים רבים אחרים. "פתאום התחילו פיצוצים והיו המון טילים בשמיים", הוא מספר. "אני לא הופתעתי מכך. תפסתי את הדר ואמרתי לה שזה צבע אדום. מסביבנו היתה פאניקה והמון אנשים התחילו לברוח מהמקום עם הרכבים שלהם. אנחנו חזרנו לאוהל שלנו כי חשבנו שהאירוע הוא רק של ירי רקטות ולכן רצינו לאסוף את הציוד שלנו ולקחת את הרכב. נעמדנו בפקק עם כל הרכבים שהתחילו לצאת מהמקום ואז נפתחה עלינו אש מרובי קלצ'ניקוב".

"המחבלים ירו בלי סוף". בונפיל ולוי

בעקבות הירי השניים זנחו את הרכב ורצו בשטח כדי להציל את עצמם – ירי שעטף אותם מכל הצדדים. "מכל מקום נפתחה עלינו אש", משחזר שלמה. "היה הרבה מאוד לחץ ובהלה, אבל אמרתי להדר כל 10 דקות שיהיה בסדר כי עוד רגע צה"ל מגיע. בינתיים נזרקים עלינו רימונים מכל צד, יורים בנו טילים, רקטות, ויש ירי כדורים לא פוסק. כך זה נמשך שעתיים כשאנחנו רצים מצד לצד. בשלב הזה חשבתי שכבר תיגמר התחמושת למחבלים כי הם ירו בלי סוף אבל התבדיתי".

כשאנשים נהרגים סביבם מחליטים שלמה והדר לשכב על האדמה בשטח כדי להיות מוסתרים מהמחבלים. לפתע הוא רואה את רכבו, עולה עליו ואוסף אנשים נוספים בדרך. "ראינו צעירים שרצים לכיוון היישוב רעים, לא ידענו שהיישוב כבר כבוש על ידי חמאס. למזלנו שם לא פתחו לנו וכך ניצלנו".

שלמה משנה כיוון לעבר אורים. "בדרך ראינו רכב טויוטה של המחבלים והמשכנו הלאה. אני לא יודע למה הם לא ירו בנו, אולי בגלל הרכב שלי שהוא מסוג נפוץ ברצועה. רק אחרי שעברנו אותם הם ירו בנו מאחור".

לבסוף הגיעו כולם לקיבוץ צאלים. "כיסו אותנו שם באהבה, אבל לא היינו רגועים. לא הבנתי איפה צה"ל ואיך זה שבשטח ירו בנו שלוש שעות וטבחו בנו. חשבתי שכל ישראל נכבשה. אני מרגיש ממש מושפל, זה היה אירוע קשה ואני מקווה שנכניס להם כגמולם".