מהעיר המופגזת: אשקלון היא כמו משפחה, לא נזוז מפה

בעוד את שדרות דאגו לפנות באופן מסודר, באשקלון, עיר המאכלסת יותר מ־150 אלף תושבים, זו היתה המלצה בלבד: מי שיכול - שימצא מקום יותר בטוח. זאת, אף שהיישוב ממשיך לעמוד במרכז הלחימה, יעד מרכזי של חמאס לירי טילים ולניסיונות חדירת מחבלים.

"אני ואשתי מורים בבית הספר", סיפר יואל לחיאני, מחנך כיתה ח' בעיר. "יש לנו הטבה מהסתדרות המורים - אפשרות לצאת מכאן כזוג עם שני ילדים. אלא שאנחנו חמישה במשפחה. איך אני יכול להרשות לעצמי לקחת בית מלון לזמן בלתי ידוע? הילדים בלחץ, אני בלחץ. אנחנו מאוד רוצים לצאת".

את החשש אפשר היה לראות היטב על פניו של לחיאני. כמה דקות לפני כן הגיע חייל בבגדים אזרחיים, חמוש ברובה, להסתפר במרכז המסחרי. לחיאני הודה שהמראה, שעד לפני פחות משבועיים נראה שגרתי, שיתק אותו מפחד. היום לא טילים מפחידים אותו, אלא הידיעות שלא מפסיקות לטפטף על ניסיונות של מחבלים לחדור למרחב הסמוך.

"בשבוע שעבר הודיעו לנו, תושבי שכונת אגמים, להסתגר בבתים", הוא מספר. "מסוקים באוויר, פצצות תאורה. אי אפשר להישאר אדישים לזה. מחבלים התחבאו במשך ימים בשיחים ופתאום יצאו. זה מפחיד. השכונה שלנו ממוגנת, אבל תעבור בה היום והיא חשוכה. המונים עזבו".

"ישבתי במרפסת בשתיים בלילה וממול עמד שכן עם אשתו וצעק סתם בשביל הצחוק 'אללהו אכבר'. אתה יודע מה עבר עלי באותו רגע? המצב  מלחיץ. היום ביקשו ממני להעביר שיעור מקוון לילדי הכיתה ולא יכולתי. אני לא מסוגל להעניק מענה רגשי לתלמידים כשאני במצב כזה".

"חוששת מהיציאה מהעיר"

את החרדה אפשר לראות בכל מקום. הסניף של מאפיית "אורן משי", ברחוב איילה 17, נפתח אתמול לראשונה אחרי כמה ימים שבהם היה סגור. מי שנשארו בעיר ביקשו להצטייד במזון, ומארזי פיתות לא הפסיקו לעוף מהמדפים בדרכם למקפיא.

"די חששנו לפתוח, כי המקלט הסמוך קטן ונכנסים אליו בקושי 20 אנשים", סיפרה עופרה אוחיון, שעובדת ברשת של המאפייה כבר 18 שנה. "אבל לקוחות ביקשו שנפתח והאמת שגם לנו היה חסר הביחד. כאן זה כמו משפחה. לא אזוז מפה. אני יותר חוששת מהיציאה מהעיר מאשר להישאר בה".

רשל בן־עזיז, שעובדת על הקופה הסמוכה, נראתה הרבה יותר מפוחדת מחברתה. היא גרה בבניין סמוך שאין בו ממ"ד, ובכל אזעקה - והיו הרבה כאלה מאז פרוץ המלחמה - היא נמלטה עם בעלה לחדר המדרגות.

"מאחורי הבניין שלנו נפל טיל וזה נשמע כאילו הוא פגע בנו", היא מספרת. "את הצרחה שצעקתי מהפחד כל הבניין שמע. אחותי באילת מתחננת שאבוא, ואני רק מקווה שאלוהים יהיה איתנו".

קונה, שהקשיבה לשיחה, מיהרה להתערב. "קל להגיד 'קומו ותעזבו', אבל קשה לעשות. אני רוצה לראות אותך מתחיל לקחת את הילדים ומחפש מקום חדש לישון. יש לי הצעה מהעבודה להתפנות בחינם ואני מוותרת בגלל הילדים שלי, שהם הורים בעצמם. מה חשבתם, שאעזוב אותם ואת הנכדים ואברח לעיר אחרת? אם נמות, נמות כולם ביחד".

עובד המאפייה, מיכאל מכלוף סוויסה בן ה־23, ביקש מכולם להתרכז סביבו כדי שיוכל לברך את חיילי צה"ל, שרבים מהם עברו בימים האחרונים ברחובות העיר. "הייתי לוחם בגבעתי ולפני כשנה השתחררתי", סיפר.

"עכשיו נתתי מספר אישי, פרטים אישיים, ועל הנאחס דווקא אותי לא זימנו למילואים. אשמח מאוד לחזור ולהילחם למען המדינה. התחתנתי לפני ארבעה חודשים ואשתי לא רוצה שאתגייס, מתה שנברח לאילת, אבל אמרתי לה שאם היא תמצא מקום - ניסע אליו, אבל אם אקבל צו מילואים אני אחתוך באמצע. בשביל זה התגייסתי".

אשקלון כבר מתורגלת בימי לחימה קשים. רפאל זנזורי, שמספר את תושבי העיר כבר 40 שנה, מזכיר שבמבצע עופרת יצוקה, שהחל בסוף 2008 כשלא היו עדיין אמצעי מיגון כמו היום, היה פחד עצום מפגיעה ותושבים נהרו החוצה, אבל גם הוא הודה שהפעם מכלול האיומים הרבה יותר מפחיד.

"פוטנציאל להרס"

"הבת שלי היתה צריכה להתחתן ב־‏24 באוקטובר ונאלצנו לדחות הכל", הוא מספר. "כעת מנסים לראות אם נוכל לקיים את החתונה לפחות בתוך המשפחה הגרעינית, אבל כמו שזה נראה, המצב רק יהיה יותר גרוע. אני רואה אנשים אוגרים מים, מזון, מתכוננים לימי לחימה ארוכים. נראה כאילו המצב יוצא משליטה".

זנזורי פתח את המספרה רק בגלל שלקוחות התקשרו וביקשו לשבור את שגרת הממ"ד המעיקה. הוא סיפר שהיה בשקט מוכן להישאר בבית. "נראה לי שחמאס מיצה את שדרות ועובר לטפל באשקלון", סיפק הומור מריר. "שדרות ריקה ופה יש פוטנציאל להרס".

השמיים הלכו והשחירו, ענני גשם הופיעו מעל העיר הדרומית. נדמה היה לי שלא נוכל לשאוב עידוד מהתושבים המפוחדים, אבל אז פגשנו את ג'ני עזרא ובתה שחר, תושבות שדרות, שביום שישי, כשהודיעו שהעיר עומדת להתפנות, בחרו להגיע דווקא לבת ולאחות הגדולה שמתגוררת באשקלון עם בן זוגה. לא הפחיד אותן שממש עכשיו בית ספג פגיעה מאחת הרקטות שנורו לעבר העיר.

אתמול הן טיילו ברחוב עם אחד מששת הכלבים שלהן. "בשבת שבה מחבלים הגיעו לשדרות, ירדתי עם הכלבים לסיבוב וחשבתי שהרעש מגיע ממטוסים", ג'ני סיפרה. "שכן חמוש פשוט העיף אותי הביתה ואמר שאלה מחבלים. לדעתי נהיה באשקלון כמה ימים, נראה מה קורה ואז נחליט. אני? הייתי חוזרת הביתה. פה ושם זה כבר אותו הדבר".

את לא מפחדת מטילים, ממחבלים, ממבצע קרקעי?

"הגענו מרומניה בשנות ה־70 וחלק מהחוסן שלי הוא שאירועים כאלה זורקים אותי לסיפורים שסבתא שלי סיפרה על הפוגרומים. אנחנו עם ששורד הכל. אז כמו שאתה רואה, גם הבנות שלי נשארות, כי גידלתי פייטריות. רק פה אנחנו צריכים להיות, ומי שחי פעם בגולה מבין זאת היטב. אין לנו ארץ אחרת".